מסע בזמן מופיע בלא מעט ספרים, סרטים, תוכניות טלוויזיה. יש בהם כאלה העוסקים במקרים פרטיים, שאין להם שום נגיעה להיסטוריה הכללית, כמו, למשל, הסיפור "העבר המת" של אסימוב, העוסק ביכולת להסתכל (אך לא לקחת חלק) בעבר; לצפות באירועים שקרו, ובמקרה הספציפי המתואר – הממציא המבקש לדעת האם הוא האשם במותה של בתו בשריפה. או "אשתו של הנוסע בזמן" שכתבה ניפינגר שהוא סיפור אהבה יפה ועצוב, שהאהוב בו בא ונעלם בשלבים שונים.
לעומת אלה, ישנם סיפורים (או סרטים, או תוכניות טלוויזיה) העוסקים בתקופות קונקרטיות, מציבים את הגיבור / גיבורים / גיבורות בתקופה מסויימת, המהווה רקע לסיפור, או אף חלק מן הסיפור עצמו. "נוכרייה" של דיאנה גבלדון, למשל, שולחת את גיבורת הסיפור מאמצע המאה העשרים אל המאה- 18, תוך שהיא מלווה את תקופת המאבק הסקוטי במלוכה האנגלית (במקרה הזה צפיתי בעונה הראשונה של הסדרה, ומכך אני שואבת את המידע שיש לי).
או – קוני וויליס (יש כמובן עוד רבים אחרים וקצרה היריעה מלעסוק בכולם), שיצרה את המסע בזמן במכונת הזמן של אוקספורד, המאפשרת להסטוריונים לחקור באופן מעמיק את דרכי החיים בתקופות אותן הם חוקרים, לא רק מתוך מסמכים אלא ממש על ידי ביקור בתקופה המסויימת אותה הם חוקרים.
…observing from a safe distance is what historians were stuck doing before Ira Feldman invented time travel….” (pp. 23)
את ארונדהטי רוי הכרתי כבר מספרה הקודם "אלוהי הדברים הקטנים" שהיה כל כך קסום ופיוטי ויפה ועצוב; על כן שמחתי מאד כשיצא לאור ספרה החדשה "המשרד לאושר עילאי". לכן, מה רבה אכזבתי מן ההרגשה שהספר "לא סוחב", שהוא מלא מדי בפרטים, אמנם חשובים ביותר, אבל העלילה נשארת מאחור, אם יש בכלל עלילה. יש עלילה; יש כמה עלילות, אבל כל הזמן נדמה לי שדחוף הרבה יותר לרוי לספר לקורא/ת על המצב הפוליטי / חברתי בהודו ובקשמיר, ותיאורי ה"מצב" עולים ומתרבים, נהדרים ומבריקים כזיקוקי די-נור, קליידוסקופ רעשני, ממש כמו הודו עצמה, של כוחות וקסטות, צבעים וריחות, חוקים, אנשי צבא, משטרה, מעמדות.
והגיבורות? הן צצות רק לרגע ומיד נבלעות, כי צריך לתאר ולספר עוד ועוד ועוד.
וכך מוצאת עצמה הקוראת אחרי כך וכך עמודים, כשהיא נתקלת לפתע באיזה שם, מיד היא מתחילה לפשפש בזכרונה, מה תפקידה של הדמות שהופיעה כך פתאום, או לדפדף אחורה ולחפש איפה בדיוק נתקלה בה קודם לכן.
יולה, שפעם קראו לה איילת, כשהיתה ילדה, גדלה בקיבוץ, כמו כל הילדים, ועזבה את הקיבוץ כמו רבות ורבים מבני הדור שלה. חלקם התברגנו והתבססו, מעטים עשו להם שם בעולם או בארץ, ויש גם כאלה שמחפשים את מקומם. יולה עדיין מחפשת, כך זה נראה. נודדת בעולם, הצטרפה להארה קרישנה. מצאה שם אהבה, ואחר כך כבר לא. עכשיו היא באה לארץ, לתקופה. אין דבר הקושר אותה אליו באיזשהו מקום בעולם, והיא חופשיה לנדוד. אבל מתקרבות חגיגות המאה בקיבוץ, והיא נכדה למייסד, בת לאחת מאושיות המקום, אביה שפעם היה שר בשליחות התנועה הקיבוצית, ועכשיו הוא בבית האבות המקומי, בסוף ימיו, הולך ודועך. לעתים קומוניקטיבי, לעתים שוכח. אמא שלה כבר מתה. החיים ביניהם לא היו שלווים וטובים, אבל הם לא היו היחידים שבילו את ימיהם במריבות, ממילא לא נפגשו הרבה, והילדים גדלו בבתי ילדים.
את שנות החישול בבית הילדים זכרה יולה בחיבה מופלגת, היא נהגה לומר שזה היה כמו להיות הלך במדבר וכי על מנת לשרוד אסור להתעכב על זוטות, רצוי שלא להתלונן, חייבים להמשיך, לעבור הלאה, להסתדר עם התנאים. בשנות השישים התנאים היו נוחים למדי ולא דמו כהוא זה לאלה הספרטנים ששררו בימים עברו, כאשר הוחלט לגדל את הילדים כקבוצה בבית הילדים ולא בבתי ההורים. מה שהתחיל בשאיפה להעניק לילדינו תנאים משופרים הפך למציאות מתקבלת על הדעת, למקור גאווה, מתוחזק באידיאולוגיה." (*)
יולה היתה נערה מרדנית ש"חרגה מן הקווים" ועל כן, כבר בשנות הנעורים הורחקה מן הקיבוץ. עכשיו היא חוזרת. או לפחות מגיעה לתקופה לא קצרה.
…מקום שככל אשר תנוסי ממנו לעולם לא תעזבי אותו." (*)
על גב הספר מופיע תיאור קצר – "נורה ובעלה, זוג צעיר וחסר ניסיון שממתין להולדת ילדו הראשון, שוכרים מבעוד מועד את שירותיה של הגב' א' שתטפל בעבודות הבית ובתינוק שיוולד..." ובהמשך, איך נהיו תלויים בה בניהול חייהם היומיומי. ואני לא יכולתי שלא להזכר בספר "שיר ענוג" של לילה סולימאני, ולהתמלא דאגה שמא גם כאן יהיה הסוף מבעית כמו בספר ההוא.
אז לא. לא זה המקרה. אם כי ישנם קווי דמיון (מעטים) בין שני הספרים, בעיקר המקום אותו תופסת האומנת / מטפלת / מנהלת משק בית בתוך המשפחה
גב' א', שבני הזוג, המספר ואשתו, נורה, מכנים באבט, על שם גיבורת הסרט "החגיגה של בבט", משום שבמידה מסוימת הזכירה להם אותה, נכנסה למשפחתם כאשר נורה היתה בהריון, ובהיותה בשמירת הריון נזקקה למישהי שתטפל בבית, ובה בזמן שהבעל נמצא בעבודתו.
באבט נשארה גם לאחר שנולד עמנואלֶה נולד, והפכה לבת בית, הנמצאת תמיד, בשעות היום ועד הערב.
היא הייתה שייכת לאותו סוג של שיח שמחדירים את השורשים לסדקים בקירות או לפינות המדרכה, את המטפסים האלה שדי להם בחריץ בן כמה סנטימטרים כדי לכסות חזית של בניין. היא הייתה עשב שוטה, הגברת א' אבל מן האצילים ביותר. …" (עמ' 137)
ערב אביבי אחד, רגיל ככל הערבים באביב, עוד לא חם מדי, וכבר לא קר בכלל, והשגרה המבורכת נמצאת בכל מקום; ובכן, בערב אביבי אחד שכזה, ערב רגיל לגמרי, מתהפכים עליך חייך. לתמיד.
את יוצאת לצעידת ערב עם אישך, והערב יפה להלל, וכשאתם חוזרים לביתכם, את מוצאת שם ניידת ושוטרים, והם, ללא כחל ושרק עוצרים את בנך הבכור באשמת רצח.
ושום דבר לא ישוב להיות כשהיה.
זה מה שקרה לאווה פרנקו, אשה כבר לא לגמרי צעירה, בסוף שנות הארבעים לחייה, עובדת סוציאלית במחלקה האונקולוגית-ילדים בבית החולים, נשואה לגדעון שיש לו בית ספר לסיף, והם הורים לשלושה – נדב, חייל בצבא, והתאומות – ניר ורותם, בבית הספר התיכון.
חיים בורגניים רגילים שמתרסקים באחת. ושום דבר לא ישוב להיות כשהיה.
אווה פרנקו, המספרת, שחייה התהפכו עליה בערב אביבי אחד, רגיל ככל הערבים. אווה, שכבר הפכה את חייה פעם אחת, כשבחרה לכפר על עברה המשפחתי כנכדה למי ששירת ברייך השלישי, ונפרדה מכל משפחתה, קשרה גורלה עם העם היהודי, למורת רוחו של אביה שהתנכר לה מאז, כל המשפחה התנכרה לא מאז, והפכה לישראלית של כאן ועכשיו.
אשה הולכת ברחוב, ידה ביד בנה הקטן, חוזרים מבית הספר. גשם. גשם אנגלי, טורדני, כזה שקצת קשה לראות דרכו. עוד רגע יגיעו הביתה. יחצו עוד כביש אחד. הבית מעבר לכביש. ידו נשמטת מידה. הוא מוכרח כבר להגיע הביתה. כל כך הרבה דברים מחכים לו שם. רק עוד כביש אחד.
מכונית מגיחה משום מקום. מטיחה אותו אל השמשה. הוא צונח על הכביש. שלולית כהה מתרחבת סביב ראשו. היא גוחנת אליו. אין בו רוח חיים. זעקה נפלטת מגרונה.
המכונית נסוגה, מסתובבת ונוסעת משם.
כך מתחיל הספר הזה, שאף הוא הדיר שינה מעיני עד השעות הקטנות של הלילה.
מחלקת החקירות במשטרת בריסטול מקבלת לידיה חקירה בעניין תאונת הפגע וברח. ראש הצוות, מנהל המחלקה לחקירות פליליות של בריסטול – ריי סטיבנס, הטירונית במחלקה – קייט, שעד לא מזמן לבשה מדים, והועברה למחלקה זה מכבר, לצוות של סמ"ר סטאמפי
"מלבד קייט, כלל הצוות של סטאמפי את מַלקוֹלם ג'ונסון היציב ואת דייב הילסדוֹן הצעיר, בלש נלהב אבל מרדן, שלדעת ריי נהג ללכת על הקצה במאמציו הנחושים לסגור הרשעות. הם היו צוות טוב, וקייט למדה מהם הרבה. …"(*)
הם מגיעים לבית האם, גובים ממנה עדות ראשונית; לא היא לא ראתה את הנהג. לא היא לא ראתה את הרכב. היא מאשימה את עצמה כי לרגע אחד שמטה את ידו, הניחה לו לחצות לבד את הכביש. לעד תישא עמה את ההאשמה הזו. ואת הכאב שאין דומה לו, את הקריעה בגופה.
אין עדים לתאונה. ירד גשם ואנשים לא היו בחוץ. גם אין נהגים אחרים שהיו בדיוק באזור ויכולים היו לדווח. המצלמות הפזורות בכל רחבי בריסטול, כמו שאר הממלכה, לא קלטו אף לא כלי רכב אחד שנראה נוסע בפראות, או שפוגע בילד
בסרט "מכתב מאשה אלמונית" צפיתי לראשונה בקולנוע, לפני למעלה מארבעים שנים, ולאחר מכן שבתי וצפיתי בו, בוידאו בביתי, שוב ושוב ושוב. משום שהוא סרט מרהיב ביופיו ונוגע ללב, משום ששורה אחת מתוך המכתב נחרתה בי ולא עזבה מעולם.
“Oh, if only you could have recognized what was always yours, could have found what was never lost”
לו רק הכרת את מה שתמיד היה שלך, היית מוצא את מה שמעולם לא אבד.
לאחרונה תורגם הספר עליו התבסס הסרט, ומובן שמיד הוספתי אותו אל הספרים שיש לקראם בהקדם. וכמו במקרים רבים אחרים, התברר כי התסריטאי שוב נטל לעצמו חירות בהעברת הסיפור אל המסך, והוסיף קצת ושינה עוד קצת.
אבל הבסיס נשאר כשהיה.
סופר אחד, השב לביתו שבוינה, מוצא בין המכתבים הממתינים לו מכתב אחד, ארוך למדי הכתוב על כשני תריסרים עמודים. אין הוא מכיר את כתב היד, או את הכותבת.
והיא כותבת לו, איך הכירה אותו בילדותה, עת עבר לגור בדירה ממול לדירתה, איך עקבה אחריו כל השנים, איך התאהבה בו מיד כשראתה אותו ואהבה אותו מאז כל חייה, גם כשבגרה והיתה לאשה, ומעולם לא רצתה באחר.
אין בעולמנו דבר המשתווה לאהבתה הנכזבת של ילדה העומדת בחשכה, כי היא כל כך חסרת תקווה, כל כך מתמסרת, כל כך מתרפסת, כל כך ממתינה במארב ורוגשת, כפי שלעולם לא תהיה אהבתה החשקנית של אישה בוגרת, שמבלי דעת יש בה גם דרישות. רק ילדים בודדים יכולים לאסוף כך את כל הרגש שלהם בלי שיתפזר, …"(*)
