יש ספרים כאלה, שאת לוקחת ליד בלי ידיעה מוקדמת, ללא הכרות עם ספרים אחרים של הסופר/ת, בלי שראית ביקורות והמלצות; סתם כי הוא שם, והכריכה האחורית לא מרבה בסופרלטיבים מוגזמים (שתמיד חשודים בעיני), כי הציור על העטיפה משמח את העיניים, כי הוא נראה בדיוק מתאים לשבת מנוחה. ואז – לקחת ושקעת, ולא הנחת מהיד כמעט כלל, כי הוא כל כך מרתק וחכם, מהפך דפים וכיפי. "הנוסעת האחרונה" הוא כזה.
נינה סימון בנבנישתי (אמא שלה נורא אוהבת את נינה סימון) אף פעם לא הרגישה כמו ילדה אהובה. יש הורים כאלה. יש ילדים וילדות כאלה.
… אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, אֶת הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש. (עמ' 126)
… מי שלא יקרה לאימא שלה, אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים. היא יכולה לגשש כמו עטלף ששולח גל קול ושום הד לא חוזר אליו, אין מי שישמח איתה כשתעשה צעד נכון, שיציע לה מעקה כשכמעט תמעד. אין מי שיחרד איתה מנפילה. תסלחי, אומרים, שחררי כבר, תשאירי מאחור, תני לעצמך מנוח, … אבל איך להצליח לשחרר כשההפקרה עוד נמשכת, כשהיא מתחדשת יום-יום? (עמ' 148)
נינה היא אשה צעירה מכמירת לב כמעט; חיה לבדה בתל אביב, בדירה שהעמיד לרשותה המעסיק שלה, עבורו היא עושה שליחויות, על אופניים, יום יום; דירה במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, מקום שלא יוצאים בו לבלות, ולא מסתובבים בו כך סתם.
במקום אחר כתבתי היום – בעולם נורמלי הייתי מבלה את הבוקר בחזרות, ולא במטבח; את הצהריים בחברת מכרים וחברים וחברות, ולא בבית; בעולם נורמלי כנראה לא הייתי ממשיכה לקרוא את הספר הזה עד תומו. ולא משום שהוא כתוב רע. הוא כתוב לא רע בכלל, אפילו טוב לעתים. אלא שהוא מבולבל; מבולבל כאילו לא החליטה הסופרת מה היא רוצה לכתוב. סיפור אהבה על סף הרומן הרומנטי, סיפור מתח, תעלומה, סיפור על הטבע הפרוע, זה שטרם מוּשטר ותוּרבּת, טרם הוכנס בין גדרות וניתן לו שם – שמורת טבע, או אולי סיפור על החריגים בחברה, אלה שנופלים בין הכסאות, אלה שהחברה לא השכילה לטפל בהם ולהכיל אותם.
כן, כל אלה נמצאים בספר הזה, גם קצת שירה, כי אם כבר לקחת כל כך הרבה עניינים ולערבב אותם, צריך להוסיף גם פואזיה; זה מוסיף משהו ומעיד על רוחב אופקיה של הכותבת.
קתרין דניאל קלארק, שכולם הכירו בשם "קאיה", ובכפר הסמוך נקראה רק "ילדת הביצות" היתה בתם הצעירה של איש ואשה שקבעו מושבם בין הביצות בסמוך לכפר ברקלי קוב שבצפון קרוליינה. בצעירותה עזבה אמה את הבית ומעולם לא חזרה, ובזה אחר זה עזבו כל אחיה ואחיותיה, אפילו זה הקרוב אליה ביותר בגילו, זה שהגן עליה פעם מפני אביה, כשזה חזר שיכור (מצב רגיל) מן הכפר. אחר כך נשארו רק היא ואביה ואחר כך גם הוא נעלם, והיא נאלצה, בגיל צעיר במיוחד, לדאוג לעצמה, תוך שהיא מתחמקת בלי כל קושי מפקידת הרווחה המקומית שניסתה למלא חובתה ולדאוג לילדה העזובה.
מזמן מזמן, לפני חמישה וחצי שבועות, כשרק התחילו לדבר כאן על הקורונה המוזרה הזו בסין, ורצוי היה מאד להתרחק מאנשים שבדיוק שבו משם, נסעתי לקיבוץ לבקר את אמי, והלכתי לומר שלום לפרלמנט הוותיקים, המתכנס על אחת המרפסות. אחרי שהבטחתי שהפעם האחרונה שביקרתי בסין היתה ביולי 2012, הוזמנתי לשבת עמם מעט, והשיחה התגלגלה, בין השאר לספרים.
"קראת את הספר של עמליה רוזנבלום?" נשאלתי; "טרם" אמרתי, "אבל הוא מחכה לי". "תקראי, כדאי לך." אז הבטחתי שאקרא.
אחר כך באו ימים שבהם התכנסנו, כולנו, יותר ויותר בבתינו, וזמן הקריאה התרחב פלאים, והלב לעתים התמלא חרדות ומועקות, ואז קראתי ב"הארץ" מאמר של עמליה רוזנבלום, שיש לה בו טור קבוע, שנתן גושפנקא לחרדות ומועקות (גם) בימים של חוסר ודאות. וידעתי שהספר הבא שאקרא יהיה הספר הזה "זמן שאול".
את שאול סמל, גיבור הספר, תיעבתי כמעט מן ההתחלה; שאול סמל, סופר מצליח מאד, נמצא, בתחילת הספר, בניו יורק של אחרי פיגועי ה- 11 בספטמבר, לאחר חצי שנת הוראה באוניברסיטה כמרצה אורח, על סף שובו לארץ, עניין ההופך את היום הזה, שבוע לאחר הפיגועים ליום הגרוע ביותר, לטעמו, באותה שנה.
והוא כל כך לא רוצה לחזור. כל כך טוב לו להיות מרצה נערץ ומוערך, שלא אכפת לו מאף אחד, להיות רחוק מהביצה המקומית, מהלחצים לשוב ולכתוב, כי כבר עשר שנים לא הוציא ספר; רחוק מהשתתפות בארועי ספרות מקומיים וקרתניים (לטעמו), כמו תחרות הסיפור הקצר, שהוא נקרא לשפוט בה, או ניהול איזה פסטיבל בפריפריה, רחוק מאשתו לשעבר, ומשני ילדיו המתבגרים, רחוק מאמו השתלטנית.
אחד מהגילטי פלז'רס (לא מצאתי מונח בעברית באתר האקדמיה, אולי "חטאי תענוגות" יתאים כאן?), הוא לקרוא, מפעם לפעם ספר המוגדר כ-צ'יק-ליט (עוד מונח שטרם נמצאה לו מקבילה בעברית), כזה שלא מחייב שום דבר, שנקרא מכריכה-עד-כריכה במהירות ובעונג רב (אם הוא כתוב היטב, כמובן), שלא משאיר דבר חוץ מעננה קטנה נעימה בשולי התודעה.
כאלה הם ספריה של ליאן מוריארטי, שלא פעם אני צריכה לשוב אל הביקורת שכתבתי עליהם כדי להיזכר בתוכנם. דומה שמוריארטי עלתה על נוסחה מנצחת, מה גם שספרה "שקרים קטנים גדולים" עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה; היא כותבת רהוטה, אינטליגנטית, שנונה במידה, פמיניסטית במידה, ותמיד-תמיד טווה עלילה מרתקת, עם איזה סוד או אירוע שיתפענחו בסוף הספר.
הספר "שלוש משאלות" נפתח בחגיגית יום ההולדת השלושים וארבע של שלושת הגיבורות-האחיות: שלישייה – לין וקאט (תאומות זהות) וג'מה, השלישית, שאינה זהה אך נהרתה ונולדה יחד אתן. במהלך הערב, לקראת סיום הארוחה באחת ממסעדות היוקרה בעיר, לאחר עוגות יום ההולדת (שלוש עוגות, אחת לכל אחת) ושירת "יום הולדת שמח" (שלוש פעמים, שיר לכל אחת) מתפתח איזה ויכוח בין שלושתן שמסתיים בפציעה של האחות ההרה ממזלג פונדו שנתקע, בטעות, בבטנה, בפציעה נוספת של אחות שניה, זו שבטעות נעצה את מזלג הפונדו בבטן אחותה ההרה, פציעה שנגרמה מפגיעה בשולחן, תוך התעלפות ונפילה, והאחות השלישית האחראית להזמין אמבולנס, ללוות את אחיותיה לבית החולים ולהודיע לכל בני המשפחה.
מה הביא לויכוח הנוקב, זה שבסיומו ננעץ מזלג פונדו בבטנה של אשה הרה? על השאלה הזו עונה הספר.
בראשית היה אייזק אסימוב, והוא נתן חיים לרובוטים, ואפילו חוקים בסיסיים נתן להם, להתנהגותם:
לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע.
רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון.
רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.
באחד מספרי הסיפורים הקצרים שלו, סיפר אסימוב על ניסוי שנערך בבית אחד, עם רובוט בשם "טוני". טוני הוצב בביתה של אשתו של אחד המדענים החוקרים, בעת שבעלה נעדר (לצורך הניסוי מהבית). טוני דמה בכל דבר ועניין לאדם אמיתי, אולם עם יכולות של מכונה. הניסוי נועד לבדוק כיצד יתמודד אדם (במקרה הזה אשה, עקרת בית) עם נוכחות רובוט-בית, והאינטרקציות ביניהן. איני זוכרת באיזה ספר קראתי, או את שמה, או את שמו של בעלה, אבל את טוני אני זוכרת. בטוני של אסימוב נזכרתי כשפגשתי את "אדם", הרובוט שנקנה על ידי המספר – צ'רלי פרנד. אדם היה אחד מתוך עשרים וחמישה רובוטים, הדגמים הראשונים שעדיין היו דגמי נסיון, ויחד עם זאת הועמדו למכירה לציבור הרחב.
לשנים עשר דגמים מהמהדורה הראשונה הזאת קראו "אדם" ולשלושה עשר קראו "חוה". נדוש, אמרו כולם, אך מסחרי. המדע כבר הפריך את תפיסת הגזע הביולוגי ועשרים וחמישה הדגמים תוכננו על פי מגוון מוצאים אתניים. היו שמועות ואחר כך תלונות על כך שלא ניתן להבדיל בין הערבי ליהודי. תכנות אקראי בצירוף חוויות חיים יעניקו לכולם חופש גמור בהעדפה מינית. … (עמ' 10)
אנשים נושאים עמם סודות בכל אשר ילכו, לעתים לאורך כל חייהם. משהו שאינם רוצים להתוודות עליו בפני איש. בגלל בושה, בגלל פחד.
ויש סודות חונקים, שאי אפשר כלל לספר.
אפילו אם מנסים. אפילו אם מנסות.
כן, יש קטגוריה אחת של סודות, כאלה הקשורים במקרה או מקרים רבים, שנשים רבות (וגם לא מעט גברים) מכירות. סודות שלא מדברות עליהם. סודות שכשמנסות לדבר משהו עולה בגרון ומחניק את המלים. ואת מנסה ומנסה, ולא מצליחה.
והשנים עוברות, והחיים כבר לא יהיו מה שהתכוונת שיהיו ולפעמים הם מתפרקים לך לגמרי, או שאת מצליחה להחזיק, לפחות את המסגרת, אבל בפנים את חלולה.
ולא רק את. כמו אבן שזורקים למים ומעגלים-מעגלים מתרחבים סביבה, כך גם המשפחה שלך, והחברות שלך, והחברים שלך, והחברים שלכם, והחברים והחברות של הילדים, והמורים, ומקום העבודה. כולם מושפעים, והם אפילו לא יודעים מה פגע בהם, מה פגע בך. כי זה סוד.
אָלִיה, גיבורת "זיכרון סמוי, הנובלה הראשונה בספר, חזרה ערב אחד מאסיפת הורים בגן, הגן של נוגי שלה, בת השלוש. שכונה לא ממש מרכזית, עם רחובות צדדיים, לא לגמרי מוארים.
כשהגיעה לביתה כבר היתה מישהי אחרת. והיה נדמה לה שזה תיכף יעבור, תוך יום או יומיים, או שבוע, או חודש, או בשנה הבאה. אבל זה לא עבר.
הוצאת עם עובד החלה, בשנים האחרונות, להוציא לאור בתרגום מחודש כמה וכמה מסופרי המתח שאהבנו לקרוא לפני עשרות שנים, ביניהם, כמובן, המלכה הבלתי מעורערת – אגתה כריסטי. תרגום חדש מטבע הדברים הופך את הקריאה לנגישה יותר, ודאי לבני הדור הצעיר (שלא יבינו על מה ולמה ההתרגשות), ואף לבני דורי שהתרגומים הישנים נראים להם לפתע (או לא לפתע) מגושמים למדי.
ואם בתרגום עסקינן, איני מקנאה כלל וכלל במתרגמת המצוינת של הספר הזה – מיכל אלפון – שנאלצה לבחור בין שמירה על סדר האלפבית העברי, לבין זה הלועזי, ולהחליף את האות C ב- ג' (ואז למצוא שמות דומים לאנשים ולמקומות). אלפון בחרה באלפבית העברי, ולוּ שאלה אותי הייתי בוחרת אחרת, ומוסיפה ביאורים, אבל פרט לכך, הרי שתרגומה מעולה לגמרי.
הרקול פוארו, אחד משני גיבוריה האלמותיים של כריסטי, קיבל לביתו מכתב ובו הודעה על רצח שעתיד להתרחש בעיירה אנדובר בתאריך מסוים, וחתום על ידי א.ב.ג. ואכן, ביום שנקבע במכתב נרצחה אשה אחת באנדובר, ששמה גב' אשר.
זמן קצר לאחר מכן התקבל מכתב הנוקב ברצח עתידי בעיירה בקסהיל-און-סי, ואכן בתאריך הנקוב נרצחה באותה עיירה אשה צעירה, העלמה ברנרד.
המכתב השלישי הצביע על רצח עתידי בגמפטון-און-סי, אך עוד לפני שהספיקה המשטרה להערך, התבצע הרצח הנוסף, והפעם הנרצח הינו אדם מוכר, עשיר ורב השפעה – סר ג'פרי גלדסטון.
