אפשר לוותר

איש הלחישות – אלכס נורת'

לספרי מתח שמור מקום מיוחד בין כל הספרים שאני קוראת: המקום של הסחת הדעת, של המנוחה; המקום של "לא להתאמץ מדי", כי הנה ספר, אפילו אם מלווה אותו איזו אג'נדה, שידפדף עצמו מהחל עד כלה, מן הסתם יישכח אחרי זמן לא רב, ויכולתי "לנוח" קצת בין ספרים המחייבים מחשבה נוספת. "איש הלחישות" אינו עונה על […]

בגד מאש – מיכל בן-נפתלי

דו"ח נטישה. כבר לא מעט זמן הספר הזה מונח על מדף-הספרים-הממתינים-לתורם (זה המכונה אצלי: מדף הספרים ליד המטה, אם כי ברור כי אין מדף, ליד המטה, היכול להכיל, בכל זמן נתון כשמונים ספרים), ועל כן, עם הבחרו לרשימת חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר לשנת 2019, החלטתי כי הגיע הזמן לקראו. הגעתי עד לעמוד 29; בדרך […]

אם היית – איבון פרינץ

"לאקי מת בגיל עשרים ושתיים. הכרתי אותו שבע-עשרה שנה." (עמ' 12) ג'ורג'יה, שכולם קוראים לה ג'ורג', היא נערה בת שבע-עשרה, המתגוררת עם אמה ואביה בעיירה קטנה בקליפורניה. אחיה, לאקי, נהרג באוסטרליה, באחד ממסעות ההרפתקאות שלו, וכך נפתח הספר. עם מותו. ג'ורג' עובדת בשתי עבודות: האחת בחנות ממתקים ומזכרות, והשניה כקונדיטורית במלון (הקטן) המקומי. ג'ורג' סובלת […]

היעלמותה של סטפני מיילר – ז'ואל דיקר

מאיפה להתחיל? אפשר מהסוף – חסכו מעצמכם; אני כבר בזבזתי זמני וקראתי עד הסוף. אל תתנו לשליש הראשון של הספר להטעות אתכם; מיד לאחריו הספר הופך למופרך יותר ויותר כשעוד ועוד עלילות משנה נוספות לעלילה הראשית, עוד ועוד פיסות הסטוריה (שהרי יש כאן עניין הסטורי שצריך לחקור) מוסיפות מידע (מיותר לגמרי, אם תשאלו אותי), ובסופו […]

הרחק מעצי התרזה – יונתן ברג

דו"ח נטישה ניסיתי. באמת שניסיתי. עד עמוד 206 הגעתי. ודי לי. הדמויות לא קרמו עור וגידים בעיני רוחי, לא הצלחתי לראות את המקומות, את הבתים, את הדרכים. השפה יפה ועשירה ומיוחדת, אבל הסיפור לא לגמרי סיפור. אז ויתרתי. יעקב, פרופסור בגימלאות, שעזב את ברלין רגע לפני שאי אפשר יהיה לעזוב, והקים כאן בית ומשפחה, ואחר […]

יום א' של המתים – אנדריאס פור

לפעמים אני בוחרת "לנוח" מעט מספרים "רציניים" יותר או פחות, ובוחרת לי אחד מספרי המתח המונחים על המדפים. לרוב איני יודעת דבר על הסופר או הספר, ובוחרת בעיקר על פי הכריכה האחורית. בדרך כלל הספרים הללו מדירים שינה מעיני, שכן קשה לי להניחם מן היד עד תוּמם. כך עשיתי גם הפעם עם "יום א' של […]

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק – גייל פארנט

"ובמה כל זה מסתכם? בכלום. פשוט כלום. בזבוז של חיים וערימות של כרטיסי תיאטרון משומשים." (עמ' 109) ובזה, בעצם, מסתכמת דעתי על הספר הזה, אחרי יומיים ו- 162 עמודים: כלום. אוויר. בלון ריק. פעם, בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשיצאו לאור פחות ספרים מכפי שיוצאים כיום, סימנתי לי את הספר הזה כ- Must, ספר שאני […]

אלה יווניה קוראת ספרים