לפני הכל – מרגרט אטווד

LifneyHakolיש משהו נפלא ביותר בלגלות ספר שלא ידעת עליו דבר (או שידעת ושכחת לגמרי) בחנות לספרים משומשים, ספר של סופרת אהובה ומופלאה (שיכולה, מצדך, לכתוב גם את ספר הטלפונים מחדש), ולקחתו מיד הביתה, לקדמו ב"תור הספרים הממתינים להיקרא" ולהכיר שוב עולם חדש מופלא, מוכר לגמרי ונדוש, ובכל זאת מואר באור חדש.

 אטווד – בספר מוקדם למדי שלה – מציגה, דרך סיפוריהם של שלושה אנשים, את דעותיה והאג'נדה שלה, ואין אלה מובחנים כמעט כלל בתוך הסיפור הנפלא, אלא אם חושבים על כך, ומקדישים לטקסט ומנתחים אותו בדרכים מסויימות.

 ולספר עצמו. זהו, כאמור סיפורם של שלושה אנשים וחייהם השזורים זה בזו:

 לשיה – פליאונטולוגית העובדת במחלקה הפרהיסטורית, עם עצמות הדינוזאורים, עם שלדיהם המשוחזרים, והמבינה אותם ומכירה אותם טוב יותר מאשר את בני האדם. לשיה, יהודיה למחצה:  ".. לשיה אינה יהודיה באמת. היא היתה יכולה להיות מסווגת כיהודיה אמיתית רק אם אמה היתה יהודיה במקום אביה. מסתבר שהגֵן עובר דרך האם, כמו הֶמופיליה." (עמ' 82), שילדותה שזורה במריבות בין הסבתות בנות הדתות השונות, החיה עם ויליאם – פעיל סביבתי, שנותן לה בעיקר תחושת בטחון; לא אהבה, או חיבה מיוחדות. רק סוג של השתייכות.

באותו מוזיאון עובדת גם אליזבת, שאביה נטש את אמן, אחותה ואותה בילדותה, שאמה חדלה מלתפקד, ועל כן נלקחה עם אחותה לגדול אצל דודתה מוריאל, אחות אמה. הדודה מוריאל – אשה קפדנית מאד, ובעלת דעות מוצקות על איך החיים צריכים להתנהל: "..עבורן דודה מוריאל היא בסך הכל מעוררת סקרנות. .. היא מזיקה רק לאליזבת. כי פעם היתה כל יכולה לגביה, ולכן תמיד תהיה קצת כל יכולה. בדרך כלל אליזבת היא מבוגרת, אבל כשהיא עם דודה מוריאל היא בחלקה ילדה, בחלקה אסירה, בחלקה יתומה, בחלקה בעלת מום, בחלקה לא שפויה; ודודה מוריאל היא הסוהרת הבלתי מתפשרת."(עמ' 111)

 אליזבת נשואה לנת, ויש להן שתי ילדות. היא מבשלת מצוין ומחזיקה בית למופת, בדרך כלל.

 נת, בן לאם שעל הקיר במטבחה תלויה מפת העולם וכוכבים ננעצים בה מדי יום כדי לסמן מקומות חדשים בהם נתגלו ופורסמו עוולות מעוולות שונות  – דיכוי בני אדם, זיהום אדמה ועוד. נת למד משפטים ועבד כעורך דין עד אשר פרש לעסוק במה שהוא באמת אוהב – ייצור צעצועי עץ בעבודת יד.

חיים נכונים, לכאורה, יש להם לאליזבת ונת. בית, שתי ילדות מחונכות ומטופחות, מארחים מדי פעם, מתארחים, עבודה מפרנסת: התגלמות המידה הבורגנית הטובה.

אז זהו שלא; אליזבת ונת חיים בחדרים נפרדים, כשה"דבק" המחזיק בחיי הנישואין שלהם הוא בנותיהן (ו"המידה הטובה" כמובן). לו יש מאהבת, לה היה מאהב, אלא שהמאהב מת. התאבד. והיא שרויה באבל על מותו. אבל ורגשי אשם. יש ביניהם, בין אליזבת ונת, מעין הסכם שכזה שמותר. כל הסביבה יודעת על התאבדותו של כריס, המאהב המת, ועל אבלה של אליזבת. כל הסביבה מדברת על כך, בשקט, בלחישות. אבל הבית נשמר.

".. נישואים הם מאורע, עובדה, אפשר לשוחח עליהם ליד שולחן בארוחת הערב. וכן גירושין. הם יוצרים מסגרת, התחלה, סוף. בלעדיהם הכל אמורפי, הכל הוא בינוניות אינסופית, המשתרעת כמו הפרריות על פני כל הימים." (עמ' 178)

במסגרת ההדדית הזאת נת מרגיש מחויב לוותר על אהובתו, עד שאליזבת תתאושש. אלא שאז הוא פוגש בלשיה, והכל מתערער, אצלו, אצלה, אצלם. והחיים מקבלים תפניות בלתי צפויות:

 "… לא נכנסים סתם כך לתוך חיי אשה ומפתים את בעלה. בקבוצת הנשים הסכימו כולן, לפחות להלכה, שהתנהגות כזו ראויה לגינוי, אם כי הן הסכימו שאנשים נשואים לא נחשבים לרכוש של השני אלא לאורגניזם חי, צומח. בקיצר, גניבת גבר היא מחוץ לתחום, אבל צמיחה אישית היא דבר ראוי לשבח." (עמ' 115)

 בדרכה שלה טווה מרגרט אטווד את סיפורם של שלושת האנשים הללו, ודמויות המשנה – ההורים, העמיתים והעמיתות לעבודה, האהובים הנטושים, הילדות, החברים; בקולמוסה החד מצביעה על הצביעות, על המוסכמות, על "הנכון" וה"לא נכון" שאין להם בעצם כל משמעות בקונטקסט אחר. ובלי להתלהם או להתלהב, רק בשפה מאופקת, המצליחה לרתק ולהאיר עניינים שונים:

".. בובות החלון החיוורות כגוויות, העומדות באגן ירכיים מובלט, ידיים מזוותות על מותניהן, רגליים מפושקות, ברך אחת כפופה. אילו הפעילו את הגופות האלו הן היו מסתובבות, מפרכסות, סיום אורגזמי של חשפנית. אבל מאחר שהן עשויות גבס קפוא וחוטי ברזל, הן בגדר הטעם הטוב." (עמ' 24)

 שמחה גדולה היא לגלות ספר כזה, ושמחה גדולה עוד יותר לקראו ולהיווכח כי גם בתקופתה המוקדמת, גם בספריה הפחות אישיים, גדולתה של אטווד ניכרת.

ובענייני תרגום: התרגום בדרך כלל בסדר, כאשר הוא עוסק בארועים, ביומיום, במחשבות החולפות בראשיהם של אנשים, פחות בסדר כאשר הוא עוסק במלים היוצאות מפיהם; פתאום דיאלוגים ושיחות הופכים מאולצים משהו, הרגשה של "כך לא באמת מדברים".

אולי גילו של התרגום בעוכריו.

רשלנות מה (או שמא, בוּרוּת מסוימת) ניכרה כאשר הוזכר ספר הילדים "הנסיך הכספי". אני מניחה שהכוונה ל"הנסיך כספיאן". שוב, אולי גילו של התרגום ניכר גם כאן. אחרי הכל – בשנת 1983, שנת ההוצאה לאור בארץ, נדמה לי שעדיין אל כיכבו גיבורי "נרניה" על מדפי ספרי הילדים.

 אבל הטקסט שלהלן, זו כבר לא רשלנות. לזה אין לי מלים מתאימות. וכך הופיע הטקסט בספר:

"'ועתה שמעי זאת עדינה היושבת לבטח, האומרה בלבבה אני ואפסי עוד, לא אשב אלמנה ולא אדע שכול. ותאמרי, לעולם לא אהיה גברת, עד לא שמת אלה על לבך, לא זכרת אחריתה. עמדי נא בחברייך וברוב כשפייך באשר יגעת מנעוריך, אולי תוכלי הועיל, אולי תערוצי. נלאית ברוב עצתייך, יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמיים החוזים בכוכבים, מודיעים לחודשים מאשר יבואו עליך. הנה היו כקש אש שרפתם, לא יצילו את נפשם מיד להבה, אין גחלת לחמם אוּר לשבת נגדו. כן היו לך אשר יגעת סוחרייך מנעורייך, איש לעברו תעו, אין מושיעך.'" (עמ' 278 – 279)

הטקסט הזה הוא חלק מן הטקסטים שדודתה של אליזבת, דודה מוריאל, ביקשה שיאמר בטקס אשכבתה. ומשום כך, אצתי לחפש למה בדיוק התכוונה אטווד. וזה מה שמצאתי:

ח וְעַתָּה שִׁמְעִי-זֹאת עֲדִינָה, הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד; לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה, וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל.  ט וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי-אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד, שְׁכוֹל וְאַלְמֹן; כְּתֻמָּם, בָּאוּ עָלַיִךְ, בְּרֹב כְּשָׁפַיִךְ, בְּעָצְמַת חֲבָרַיִךְ מְאֹד.  י וַתִּבְטְחִי בְרָעָתֵךְ, אָמַרְתְּ אֵין רֹאָנִי–חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ, הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ; וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד.  יא וּבָא עָלַיִךְ רָעָה, לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ, וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה, לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ; וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שֹׁאָה, לֹא תֵדָעִי.  יבעִמְדִי-נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ, בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ; אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל, אוּלַי תַּעֲרוֹצִי.  יג נִלְאֵית, בְּרֹב עֲצָתָיִךְ; יַעַמְדוּ-נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הברו (הֹבְרֵי) שָׁמַיִם, הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים, מוֹדִעִים לֶחֳדָשִׁים, מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ.  יד הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם, לֹא-יַצִּילוּ אֶת-נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה; אֵין-גַּחֶלֶת לַחְמָם, אוּר לָשֶׁבֶת נֶגְדּוֹ.  טו כֵּן הָיוּ-לָךְ, אֲשֶׁר יָגָעַתְּ; סֹחֲרַיִךְ מִנְּעוּרַיִךְ, אִישׁ לְעֶבְרוֹ תָּעוּ–אֵין, מוֹשִׁיעֵךְ.

 כן, די דומה, אבל לא מדויק. הטקסט אגב, מתוך ישעיהו פרק מ"ז, וגם זה לא מצוין בספר, אף לא כהערת שוליים. נדמה כאילו נעשה כאן תרגום מן האנגלית, מתוך אחד מתרגומי הברית הישנה (המלך ג'יימס, אולי?), ונשאלת השאלה – למה לתרגם מאנגלית כאשר יש לנו הטקסט המקורי? כן, צריך לחפש. כן, פעם לא היה לנו Google, אבל היתה לנו הקונקורדנציה לתנ"ך; אפשר היה לחפש ולמצוא.

וזו קריאה (נרגשת) לתרגום מחודש של הספר הנפלא הזה, ולהוצאתו לאור מחדש.

הספר נקרא באנגלית   “Life before Man” ואני תוהה איך באמת צריך לתרגם את שמו לעברית.

 ובכל זאת, בגלל אטווד, בגלל הספר – מומלץ ביותר

לפני הכל – מרגרט אטווד. תרגום: שלומית אביאסף-מוסנזון. הוצאת: שוקן

 (פורסם ב– 1 ביוני, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(Life Before Man – Margaret Atwood

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *