הסיפור של שם המשפחה החדש – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה

הסיפור של שם המשפחה החדש"זה פחות או יותר מה שקרה לי בפיזה מסוף 1963 עד סוף 1965. כמה קל לספר על עצמי בלי לִילה: הזמן נרגע והעובדות הבולטות מחליקות לאורך חוט השנים כמו מזוודות על מסוע בנמל-תעופה; את מרימה אותן, מניחה אותן על הדף, והכל עשוי.

יותר מסובך לומר מה בשנים הללו קרה לה. המסוע מאט, מגביר מהירות, מתעקל לפתע, יורד מן המסילה. המזוודות נופלות, נפתחות, תוכנן מתפזר לפה ולשם. חפצים שלה מוצאים את עצמם בין חפצי, וכדי לאסוף אותם אני נאלצת לחזור אל הסיפור שלי-עצמי (שזרם אצלי קודם בלי מעקשים) ולהרחיב משפטים שעכשיו נשמעים לי מלאכותיים מדי.

החיים שלי דוחפים אותי לדמיין איך הם היו מתנהלים אילו לה היה קורה מה שקרה לי, איזה שימוש היא היתה עושה במזלי הטוב. וחייה משקיפים תדיר אל שלי, במלים שאני מבטאת, שיש בהן לעתים קרובות הד למלותיה שלה, באותה תנועה החלטית, שאינה אלא סיגו של תנועה שלה, באותו פחות שלי, שהוא זה בגלל היותר שלה, באותו יותר שלי שהוא רק אילוצו של הפחות שלה. … וכך צריך סיפור העובדות לקחת בחשבון את הפילטרים, החזרות-לאחור, האמיתות החלקיות, חצאי השקרים: והתוצאה היא מדידה מתישה של הזמן החולף, המתבססת כולה על אמת-המידה הלא-בטוחה של המלים." (פרק 84) *

תהיתי אם עלי לקרוא את ספר ההמשך של הרומאנים הנפוליטניים מיד בתום הספר הראשון, החברה הגאונה, או להמתין מעט, לקרוא ספר זה או אחר או יותר, ואז להמשיך; אלא שחברה הפצירה בי להמשיך ומיד, אם כבר יש לי הספר, ועתה עלי להמתין, בסבלנות יש לומר, לתרגום החלקים השלישי והרביעי.

החברה הגאונה מסתיים בחתונתה של לִינה / לִילה, כאקט של מרד כנגד נסיבות חייה? נסיון למקסם את האפשרויות העומדות לרשותה? לא ברור. מה שברור הוא כי החתונה מסתיימת בתמונה של שבר מסוים. שבר בין האיש לאשתו הטריה. שבר שבו, לראשונה, היא מאבדת את היתרון שיש לה עד החתונה, הכח שבידיה לנווט ולהכתיב את היחסים ביניהם. עכשיו הוא הבעל. ובידו הכח. אין לו צורך עוד בחיזורים אחריה, אין לו צורך עוד לחלות את פניה. הוא הקובע. הוא הבעל.

והוא משתמש בכח הזה, כדי לדכא, ככל יכולתו, את נסיונות העצמאות שלה.

"עוד מילדות ראינו את האבות שלנו מכים את אמותינו. גדלנו עם המחשבה שזר לא צריך לגעת בנו, אפילו לא קלות, אבל ההורה, הארוס, הבעל, יכולים לסטור לנו כרצונם, מתוך אהבה, כדי לחנך אותנו מחדש." (פרק 10)

אבל לינה / לילה, שמסלול לימודיה נקטע, שייעודה בחיים הפך להיות אשת איש ואם ילדיו, לכשיוולדו, לינה לא איבדה את חוכמתה ויכולת הסקת המסקנות שלה והניתוחים המזהירים.

לעתים היא "גונבת" לה מעט זמן עם חברתה, אלנה, המספרת, ויחד עם חבריה של אלנה, מנהלת דיונים אינטלקטואליים, שיחות על עניינים שברומו של עולם:

".. באחר-צהריים אחד אמרה לִילה בשקט שאין דבר שיכול למנוע את הקונפליקט בין העשירים לבין העניים.

'למה?'

'אלה שנמצאים למטה רוצים לעלות למעלה, אלה שנמצאים למעלה רוצים להישאר למעלה, ובדרך זו או אחרת מגיעים תמיד ליריקות ולבעיטות בפנים'.

'בדיוק לכן צריך לפתור את הבעיות לפני שמגיעים לאלימות'.

'ואיך? להעלות את כולם למעלה?' להוריד את כולם למטה?'

'למצוא את נקודת האיזון בין המעמדות.'

'והיכן היא הנקודה הזאת? אלה שלמטה ייפגשו באמצע הדרך עם אלה שלמעלה?'

'נאמר שכן'.

'ואלה שלמעלה ירצו לרדת למטה?' ואלה שלמטה יוותרו על הרצון לעלות עוד יותר למעלה?'

'כן, אם פועלים לקראת פתרון נאות של כל הבעיות. את לא משתכנעת?'

'לא, המעמדות החברתיים לא משחקים קלפים, הם נאבקים, והמאבק הוא עד טיפת הדם האחרונה'. (פרק 47)

אלנה, מצידה, ממשיכה בלימודיה. בסיועה של לינה/לילה, שעתה יש בידה מספיק משאבים כספיים, נקנים ספרי הלימוד ההכרחיים, ואף ניתן החלל ללמוד בו. לִילה יכולה כך לקחת חלק, גם אם עקיף, בלימודים ובהשכלה.

בהמשך הצליחה אלנה בבחינות לאוניברסיטה בפיזה, קיבלה מילגה ויצאה מנאפולי, מן השכונה, מן העתיד שהחיים הועידו לה, לדרך חיים חדשה לגמרי.

"אלא שגיליתי שעברתי את הבחינה. יהיה לי מקום משלי, מיטה שלא אצטרך להציע בלילה ולסדר בבוקר, שולחן-כתיבה וכל הספרים שאזדקק להם. אני, אלנה גרקו, הבת של השוער, בת תשע-עשרה, עמדתי לחלץ את עצמי מהשכונה, עמדתי לעזוב את נפולי. לבדי. (פרק 80)

".. הייתי כמעט בת תשע-עשרה, לעולם לא אהיה שוב תלויה באף-אחד ולא אחוש בחסרונו של איש." (פרק 79)

".. וכבר אי-אפשר לחזור אחורה, החיים לוקחים אותנו לאן שהם רוצים."  (פרק 55)

הניתוק מן הבית, הלימודים הגבוהים, הובילו לניתוק מסוים מלִילה. בנוסף על רומן ממומש ולא ממומש ותחרות על לבו של בחור אחד מן השכונה.

דרכיהן נפרדו, אך לא לגמרי, לא לתמיד, כי אי אפשר היה להפריד.

מתישהו חזרו ונפגשו, מתישהו נגלו לאלנה, המספרת, הקורות את לילה בשנים בהן לא היו קרובות.

התחרות שאלנה מתחרה בלילה, בעיניה לפחות, מדרבנת את הצלחתה, אך תמיד נשאר הרקע ממנו הגיעה, רקע של מחסור לא רק פיזי, אלא גם לימודי / אינטלקטואלי. אי היכולת להתמודד כשווה מול שווים מול קולגות באוניברסיטה. הרהורים על חוסר שיוויון בסיסי צפים ועולים עם הקריאה.

בכתיבה נפלאה ומרתקת שופכת פרנטה אור על החיים בשכונת העוני בנאפולי, על חוסר היכולת להחלץ מן החיים הללו, אלא במחיר כבד, ובוויתור לא קטן על מי ומה שאת.

ועכשיו, לא נותר לי אלא לחכות, לתרגום החלק השלישי. במהרה בימינו אמן.

מומלץ מומלץ מומלץ.

 

הסיפור של שם המשפחה החדש – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה. תרגום: אלון אלטרס. הוצאת: הספריה החדשה. 496 עמודים

Storia del Nuovo Cognome  – Elena Ferrante

 

ועוד כמה מובאות שמצאתי:

 

"אנחנו, הבחורות, כשמישהו לא התעניין בנו מספיק, היינו אומרות לעתים קרובות שהוא לא גבר." (פרק 94)

"לִילה ידעה כבר מזמן שאנשים מספרים לעצמם שקרים כדי להתגונן מפני האמת העובדתית.." (פרק 96)

לרכישה בפורמט מודפס ואלקטרוני

ושתי הערות לבחור הזעצער:

  • בפרק 62 נאמר: "..עכשיו, שהנסיעה שלנו מכאן קרובה;" צ"ל: "כשהנסיעה שלנו.."
  • בפרק 70 נאמר: ".. הימרה על הכל או כלום,.."; צ"ל: "הימרה על הכל או לא כלום.."

 

*  הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, והמובאות מובאות עם מספר הפרק הרלוונטי.

 

Share

תגובה אחת בנושא “הסיפור של שם המשפחה החדש – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה

  1. פינגבאק: איש השלג – יוּ נֶסבּו | אלה יווניה קוראת ספרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *