שקשוק המפתחות – פיליפ קלודל

%d7%a9%d7%a7%d7%a9%d7%95%d7%a7"היום, היום כשאני כבר לא הולך לכלא, היום כשאני כבר כמעט לא חולף על פניו, ייתכן אולי שבאופן לא מודע כדי להתנער ממנו, אני מרגשי שיש בתוכי חלק מן הכלא. אני חש עמוק בתוכי את העולם של הכלא, הקדרות שלו הקיום שלו, הלחות שלו, החום הבלתי נסבל שלו, נקדות המבט שלו. לפני זמן מה שאלתי את עצמי אם מעתה והלאה אזכר בו תמיד, ככה בתוכי." (*)

מה כבר אפשר לכתוב על בית כלא? מה כבר לא נכתב ונקרא ונלמד? דו"חות ומחקרים אקדמיים וספרים על אסירים שנכלאו לזמן קצר או לתמיד, ולעתים ברחו (כמו "הרוזן ממונטה קריסטו", או "פרפר"). וכבר קראנו והכרנו וידענו, ומה כבר אפשר לחדש לנו?

ואיך בכלל להגדיר את הספר הזה, הכה קצר, כה מהודק, כה מדויק? אין כאן סיפור, ויש כאן הרבה סיפורים; אין זה מחקר, אין זו עדות מתוך הכלא, ואולי זו דווקא כן עדות מתוך הכלא?

"לפעמים חלמתי על הכלא. לא חלמתי תמונות מסוימות, אלא דווקא רעשים, בעיקר הרעשים האלה של שקשוק מפתחות ומנעולים, רעשים מובחנים כל כך, שמעולם לא שמעתי כמותם באף מקום אחר. חלמתי צלילים, וגם ריחות, קריאות בצעקות שמהדהדות במתחם." (*)

יש כאן פרגמנטים; כל אחד הוא עולם ומלואו. הכל דחוס כל כך, כמו כלא.

במשך שתים-עשרה שנים עבד פיליפ קלודל כמורה בבית הכלא, כך הוא מעיד בתחילת ספרו. במשך שתים-עשרה שנים פגש אנשים מכל המעמדות, עשירים, עניים, שנכלאו לתקופות קצרות או ארוכות, ורשמיו שנצברו במשך שתים עשרה השנים הללו נפרשים בספר הזה.

והם מדוייקים לגמרי, ומאופקים למדי, ודרכם עולה תמונה בהירה וברורה, כזו המגלה עולם חדש לאלה שמעולם לא היו שם.

"להתרחץ בפני האחרים, להתפנות בפני האחרים, לחיות בפני האחרים, לחלוק עם האחרים – בדרך כלל שלושה או ארבעה – פחות מעשרה מטרים רבועים. לפעמים לשהות עם ארבעה עשר אנשים בתא אחד שיש בו כיו אחד שזורמים בו מים קרים בלבד. לשמוע את חלומותיהם של האחרים, את הסיוטים שלהם, את הנפיחות שלהם, את הבכי שלהם, את השנאות, לסבול את האחר, להיאנס על ידי האחר כאשר היית חלש והיה חזק אחד שהיו לו יצרים. .." (*)

על הרגלי החיים היומיומיים, וכיצד הם נראים למבקר הנמצא שם תדיר. על השגרה, על הפרת השגרה. על האנשים עמם נפגש בכל פעם, עד שלפתע נעקרו מחייו, וחזרו או לא חזרו.

ואין דרך לתאר את הספר הזה, רק להניח לו לספר לנו.

"בית הכלא דמה לבית חרושת. בית חרושת גדול שלא ייצר דבר, פרט לזמן מרוסק, כתוש, מצומצם, חיים חנוקים ותנועות מוגבלות. האסירים גילמו פועלים משונים, ללא מכונות, ללא ארגזי כלים, אך הם צייתו ללוח זמנים, להליכים ולהנחיות." (*)

"הכלא לא מבטל פערים. הוא לא מקדם שוויון בשום אופן: שם העשרי נותר עשיר. העני עני מאוד שם. אבל הוא מחבר בין אנשים שבחוץ אין סיכוי שהיו מביטים זה בזה, או משוחחים. .." (*)

".. הכלא טורף את כל הסטטיסטיקות, הסטריאוטיפים, טורי המספרים המרגיעים. הוא פשוט משקף את העולם. הוא משתנה אתו." (*)

".. הדברים שאמרו כמה עורכי דין, שהתבצרו בתוך התדהמה הזאת, השתמשו בה בטיעונים שלהם: ' הלקוח שלי סובל בכלא הרבה יותר כי הוא כלל לא התכונן לזה.' שמעתי אותו.

התכוננו לכלא. כולכם." (*)

מדי פעם מתאר קלודל את אחד האנשים שפגש בכלא, כמה אף היו מוכרים לו מן העבר. ולכל אסיר סיפור מיוחד משלו:

"ג'ורג' ר' הרג את אמו. במשך עשר שנים, היא לא הפסיקה לחזור ולומר לו שוב ושוב שהוא לא יוצלח. שניהם חלקו דירה קטנה בכבר אחד. הייתה לו קצבת נכות שהוא בזבז על שתייה בשני בתי הקפה בעיירה. ערב אחד, הוא ירה שני כדורים בצווארה של אמו בעת שצפתה בטלוויזיה.." (*)

סיפור? דו"ח? עדות? נדמה שאין סוגה שהספר הזה, המדויק כל כך, ניתן לשייכה אליו. כי יש בו סיפורים רבים, והוא מעין דו"ח, ועדות מתוך הכלא, אך של מבקר מן החוץ, אבל קבוע. או, במילותיו של קלודל:

"ובכן, נדמה לי שסיפרתי הכול. סיפרתי כל מה שידעתי, מה שקלטתי. זו יכולה ליהות עדות, או ליתר דיוק עדות שקר, כי חסר לי משהו מהותי כדי לדבר על אודות הכלא, וזה לשהות בו לילה אחד." (*)

 

מומלץ מאד.

 

* הספר נקרא בקינדל, ועל כן אין בו מספרי עמודים

 

שקשוק המפתחות – פיליפ קלודל. תרגום: שי סנדיק. הוצאת: תמיר סנדיק. 79 עמודים

Le bruit des trousseaux – Philippe Claudel

 

לרכישה בכל הפורמטים (כולל קינדל !!)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *