ארץ, עיר, ילדה –אביגיל קנטורוביץ'

יש ספרים שאת קוראת ופשוט "עוברים לידך"; הם כל כך רחוקים ממך ומחייך, שאין שם כמעט שום נקודת השקה שתוכלי לומר: אני מבינה בדיוק על מה מדובר.

יש ספרים שהם ספרי מתח, לקרוא ולשכוח (את הרוב, לפעמים אפילו את פתרון התעלומה), שמספקים תענוג רגעי וחולף, כאלה שקוראים כדי להעביר את הזמן, לעתים בין ספר "כבד" למשנהו, או כי סתם הראש כל כך טרוד בעניינים אחרים, ששום דבר לא באמת מצליח לחלחל, ואז ספר מתח הוא הכי טוב.

יש ספרים שנוגעים בך בנקודה זו או אחרת, שהגיבור או הגיבורה שלהם גדלו בנסיבות דומות לשלך, או שמתרחשים באזורים שאת מכירה מקרוב, או שמישהו או מישהי בהם עברו חוויות דומות לשלך מתישהו, ואז הספרים הללו נשארים בך לאורך זמן, אולי לתמיד.

ויש ספרים שמשיקים לחייך בהרבה יותר מעניין אחד, וכבר בזמן הקריאה בהם את יודעת שאלה ישארו איתך לתמיד.

כליל מילר היא גיבורה כזו שתשאר. כנראה להרבה זמן.

בתחילה נראה היה שיש לנו נקודת חיבור בסוג הספרים שקראנו בילדותנו ונערותנו:

"…וכך קראתי את "האסופית" ואת ק. צטניק באותה נשימה: הייתי אן הג'ינג'ית בגטו ורשה, ואנה פרנק באי הנסיך אדוארד. …" (עמ' 49)

אם כי מסיבות שונות; כליל קראה את ק. צטניק כבת לחוקר שואה, אני סתם קראתי כל מה שרק אפשר היה לדחוס לסדר יומי.

וכמובן, העניין המרכזי של הספר – הריון, ולידה. ועוד לידה בסיכון גבוה.

כליל מילר מאושפזת במחלקת אם ועובר, שפעם קראו לה "היי-ריסק", בשבוע השלושים ושניים (כמה זה בחודשים? תחילת שמיני, אני חושבת, או סוף שביעי) להריונה (השני), והיא מוקפת בדיקות על בדיקות ונשים הרות, שלכל אחת מהן סיכון ייחודי משלה, וצוות אוהד.

(פעם, כשנשאתי את בתי הבכורה ברחמי, אושפזתי לכמה ימים במחלקת הריון בסיכון גבוה; הכרתי, אם כך, חלק מהתהליכים העוברים על הגיבורה. כולל הרופא החתיך במיוחד.)

האשפוז במחלקה "מחריג" את כליל מן החיים עצמם; הזמן במחלקה נמדד כאילו ביחידות מידה אחרות – שבוע ההריון, תנועות עוּבָּר, צירים, לחץ דם, דופק. החיים בכלל מושעים כרגע, ויש להם רק הד רחוק בתוך המחלקה: הילדים שהשארת בבית, הבעל שצריך להתרוצץ בינם לבין עבודתו, המשפחה המורחבת, העבודה שכל כך חשובה לך, ופתאום מסתדרים בלעדייך, שזה עניין מאד מדאיג, כי אולי לא ירצו שתחזרי, הלימודים שפתאום נקטעו, וממילא את לא יכולה באמת לעסוק עכשיו במאמרים ובתאוריות, משום גופך הכואב והכבד, ומשום שראשך נמלא דאגות דחופות הרבה יותר. אבל את לא רוצה להפסיד את החיים עצמם. ואת חסרת אונים מול הדיקטטור הקטן שגוזל ממך את בריאותך ואת חייך, שקטע באחת את מה שהיה לך עד לפני רגע, הרבה לפני הזמן, ומכתיב לך סדר יום חדש לגמרי.

וישנו העניין הזה של האב הנעדר בחייה של כליל. אביה של כליל – ארכיאולוג חוקר שואה, החופר במה שנשאר ממחנות ההשמדה של פעם, מחפש שרידים, הוכחות. עיסוק מורבידי לכל הדעות. והוא חוקר נחשב מאד בתחומו, המוזמן לכנסים ולמקומות שונים (הזכיר לי איש אחד שאני מכירה, ומסתבר, בדף התודות, שסייע לקנטורוביץ בעת כתיבת הספר). אם בימי ילדותה היתה השואה נוכחת בכל יום מחייה, הרי אחר כך נעלם מחייה, יצא מהם, עקר לארץ אחרת, והקשר עמו דעך עד שנעלם כמעט לחלוטין.

וזמן אשפוז בבית החולים משאיר הרבה זמן למחשבות, לתהיות, על היכולת ההורית, בעיקר כשאין לך באמת דוגמאות מחייך שלך ל"משפחה מתפקדת", ואיך תהיי אמא טובה לילדיך, כשאת לא באמת יודעת, לא באמת ראית בביתך. הכל נזיל פתאום ולא בטוח.

ואולי יותר מחוויות ההריון והלידה נגע בי העדר האב. עניין המוכר לי לגמרי. מצאתי עצמי "מסמנת" עוד ועוד משפטים ופסקאות העוסקים בדיוק בעניין הזה של אב נעדר. בעצם, לא סימנתי כמעט שום משפט או פסקה שאינם נוגעים להעדרות הזו.

"הוא חי את חייו בפולין, ואני למדתי בחטיבה ואז בתיכון. אחר כך התגייסתי והשתחררתי, והתחלתי ללמוד ושברו לי את הלב, ואימא שלי נפטרה, והתחתנתי, וילדתי, ואבא שלי לא התקשר שוב." (עמ' 123)

(יכולתי להחליף את פולין בארצות הברית, ולהשאיר את אמא שלי (שתאריך שנים ובריאות) והייתי כמעט באותו המקום.)

"'זה לא הגיוני,' אמרה. אולי לי ואולי לעצמה. 'שהורה נעלם ככה. את היית ילדה כשהוא עזב, לא? את חושבת שהוא פשוט היה שקוע בעבודה שלו, או שזה היה משהו אחר?'" (עמ' 169)

"… גם לי היה נדמה, לפרקים, שאם לא דיברתי על אבא שלי הוא הפסיק להיות אבא שלי. עכשיו הבנתי שטעיתי כשחשבתי שזה אפשרי – ולא משנה מה הוא יעשה ומה אני אעשה – שיפסיק להיות אבא שלי." (עמ' 249)

 

זו הביקורת היותר אישית שלי, מאז התחלתי לכתוב ביקורות, ויותר משהיא עוסקת בספר, היא עוסקת בנקודות החיבור שלי אליו, שהפעם היו רבות מן הצפוי (הייתי מסתפקת בתמה המרכזית שבספר).  ישנן אפילו נקודות שלא התיחסתי אליהן כאן

 

אני קצת מקנאה במי שטרם קראה את הספר הזה, משום שנכונה לה חוויה מרתקת, מרגשת, מרטיטה נימי לב. וכתבתי "קראה" ולא "קרא" לא משום שהספר הזה הוא צ'יקליט במובנו הרחב, או משום שגברים לא יהנו ממנו; להיפך, רצוי שיקראו. אבל, בכל זאת, נשים יכאבו וידמעו, וירגישו לפחות חלק מן הדברים שעוברים על כליל, בין אם ילדנו, בין אם לא, בין אם "בילינו" ב"היי-ריסק" בין אם לא (אני התארחתי במחלקה ארבעה ימים בסוף הריוני הראשון; לאם ולילדה –בת 37 כבר – שלום), יש משהו בחוויה הזו, שנשים יבינו מיד על מה מדובר. לגברים אולי נצטרך להסביר.

את הספר הזה כדאי שיקראו נשים שכבר ילדו, ונשים שעוד לא. נשים שילדו "בקלות" (זה לא באמת בקלות, אף פעם), ונשים שהלידות היו להן קשות במיוחד. וגם גברים. כי הספר הזה עוסק, מעבר ללידה, ומה שמוביל אליה, גם בשאלות של שייכות ומשפחה, ואהבה, וחיים. וכדאי שיקראו אותה גם (אזהרה: פוליטיקה!) כל מצדדי הרחם להשכרה (פונדקאות, בשמה המכובס), שחושבים או טוענים ש"הריון זה לא מחלה"; אז לפעמים זה כן, וזה יכול לסכן את בריאותן של הנשים הנושאות,  אפילו את חייהן. ובכלל – לא צריך לאפשר השכרה או מכירה של איברים, בעיקר של נשים, אבל זה כבר עניין לדיונים במקומות אחרים.

 

מכמיר לב, מדמיע לעתים (בעיקר בסופו) מהפך דפים, מרתק. כדאי מאד.

 

ארץ, עיר, ילדה –אביגיל קנטורוביץ'. הוצאת: מודן. 326 עמודים

 

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *