הניקס – נייתן היל

"…הניקס.. הוא שדון מים שעף הלוך ושוב על קו החוף ומחפש ילדים, במיוחד ילדים הרפתקנים שמסתובבים לבד. כשהוא מוצא אחד, הניקס מופיע בפני הילד בדמות סוס לבן גדול. בלי אוכף, אבל ידידותי ומאולף. הוא משתוחח נמוך ככל שסוס יכול, כדישהילד יוכל לטפס עליו.

הילדים פוחדים תחילה, אך בסופו של דבר, איך הם יכולים לסרב? סוס משלהם! הם קופצים עליו, וכשהוא קם על רגליו הם בגובה שניים וחצי מטרים מהקרקע והם בעננים – שום דבר גדול כל כך לא הבחין בהם עד כה. הם נועזים. הם בועטים בסוס כדי שידהר מהר יותר, והוא פורץ בדהרה קלה, וככל שזה מוצא חן בעיניהם יותר, כך מאיץ הסוס את דהרתו.

זה תמיד כך. הילדים שהם קורבנותיו של הניקס תמיד חשים תחילה פחד. אחר כך שהתמזל מזלם. אחר כך רכושנות. אחר כך גאווה. אחר כך אימה. .. זה הדבר הכ טוב שקרה להם. הם מעולם לא חשו חשובים כל כך, מעולם לא נהנו כל כך. ורק בנקודה הזו – בשיא המהירות והאושר.. הסוס סוטה מהדרך שמובילה העירה ודוהר לעבר הצוקים המשקיפים אל הים.. והילדים צורחים ומושכים ברעמתו של הסוס ובוכים ומייללים אבל שום דבר לא עוזר. הסוס מזנק מהצוק ונופל. …" (עמ' 114)

כשאת לוקחת ליד ספר בן 700 עמודים, את צריכה לקחת בחשבון כל מיני עניינים פעוטים אך כבדי משקל, כמו – משקלו של הספר, למשל, שמכביד בתיק (כי את לוקחת עמך ספר לכל מקום, שמא יזדמנו לך חמש דקות תמימות פנויות, וחבל שלא לנצל אותן לקריאה), או העובדה שכמה זמן שלא תקדישי לו, תמיד יהיו עניינים אחרים שתצטרכי לעסוק בהם כמו עבודה, או ארוחות ואפילו שינה, שלא לדבר על העובדה שלפעמים, במהלך הקריאה, את מוכרחה לעשות הפסקה כדי לנוח משפע המידע ש"נחת" עליך במהלכה, ואת מוכרחה קצת זמן לחשוב.

מכאן מובן מאליו כי קריאת ספר בן 700 עמודים היא עניין שלוקח זמן, ולא מעט. ומיד נשאלת השאלה – האם כדאי להקדיש כל כך הרבה זמן לספר אחד?

במקרה של "הניקס" – התשובה היא כן! לחלוטין!

כמו ספר מתח הוא מהפך דפים, יש תעלומות שצריכות להתגלות לאורך הזמן, יש שאלות שצריכות תשובות, ויש סיפור שמתגלגל בין העכשיו – שנת 2011, תחילתה של מה שקראנו אחר כך "המהפיכה החברתית", לבין פעם – סוף שנות הששים של המאה הקודמת, תנועת המחאה הגדולה כנגד מלחמת וויאטנם, ילדי הפרחים, ההיפים, אהבה סמים ורוקנרול, ותקופת הביניים – שנות השמונים של המאה הקודמת, שהן הבסיס לכל הסיפור הזה.

סמואל אנדרסן-אנדרסון של ההווה,  מרצה באוניברסיטה, חי בגפו, אמו עזבה אותו ואת אביו כשהיה בן אחת עשרה, והקשר ביניהם נותק. יש לו איזה עימות עם איזו סטודנטית שאין לה עניין ללמוד, והיא מכירה את כל הטריקים שבספר, כדי להמנע מלהגיש עבודות (אווירה מעיקה בכתה, לקויות למידה, תבחרו..).  הסטודנטית הזו היא סיפור צדדי בסיפור העיקרי, כי ככה זה אצל נייתן היל – הסאגה צריכה להכיל, מלבד הסיפור העיקרי, המתפצל, כאמור, לסיפורי משנה תקופתיים, גם סיפורים צדדיים, שלא ברור תמיד מה שייכותם לסיפור, והשייכות הזו תתברר רק בסוף.

בלילות הוא מכלה את זמנו במשחקי קווסט ב-וורלד אוף אֶלפסקֵייפ (אל תחפשו – זו המצאה של היל); ואם לא שם, הרי שבקבוצות תמיכה לאנשים שהוריהם נטשו: ".. הוא מבלה את רוב הלילה בקבוצות תמיכה מקוונות לילדים שהוריהם נטשו,… מה שמפתיע את סמואל יותר מכול הוא הזהות הבסיסית בין הבעיות של כולם: הרגשות העזים של בושה ומבוכה ואחריות שחש הילד הנטוש; התחושה המעורבת של הערצה ותיעוב כלפי ההורה הנעדר; בדידות בשילוב צורך הרסני להיות לבד… זה כמו להביט במראה. …" (עמ' 77)

אשה אחת שהשליכה אבנים על המושל פקר, אחד המועמדים בפריימריז, מתברר שהיא אמא שלו, והוא מתבקש, על ידי עורך הדין שלה, לכתוב מכתב תחינה לשופט, כדי שיקל בעונשה, לכשיגיע זמן המשפט.

פגישתם של האם ובנה, לאחר כל השנים הללו, בפיקוח עורך הדין שלה, מובילה לכך שסמואל מחליט "לחפור" בעברו / עברה, ולנסות להבין.

בחזרה לשנות הששים – פיי, מי שלימים תהיה אמו של סמואל אנדרסן-אנדרסון, גדלה בעיירה די נידחת, לאב די מנוכר, שהגיע מנורווגיה. כל ימיה ניסתה לרַצות אותו, כל ימיה הרגישה שהיא נכשלת. היא היתה התלמידה הכי טובה, והוא לא היה מרוצה דיו, היא רצתה ללכת לאוניברסיטה, והוא סירב, כי כל ההיפים האלה, ולבסוף כשהלכה לאוניברסיטה, ונאלצה לחזור אחרי זמן קצר (בלי להסביר למה, אבל הוא קבל אותה בארשת של "אמרתי לך"), והתחתנה עם הנרי שחיכה לה בעיירה, וסמואל נולד, ומתישהו עזבה, בלי הסברים (אבל זה כבר בשנות השמונים).

וכל ימי ילדותה, ונעוריה, וימיה בשיקגו, באוניברסיטה, מסופרים על ידי הסופר היודע כל, ודרכו אנחנו הקוראות והקוראים מכירים אותה ואת פחדיה, את אהבותיה, את מה שרצתה להיות, את מה שנהייתה, את השדים שרדפו אותה. עד שנשברה.

"בחייו של כל אחד יש רגע כזה, טראומה ששוברת אותו לפיסות חדשות לגמרי. .." (עמ' 270)

וישנו סמואל של שנות השמונים – ילד שאמו עזבה יום אחד, שכנראה לא מגיע לו שיאהבו אותו, כך הרגיש.

סמואל התידד עם ילד אחד שהיה זה שכולם חוששים ממנו, לא משום שהיה בריון, אלא משום שהיה מוזר, והצליח "לכופף" את המורים לרצונו, ולעשות פחות או יותר מה שרצה. בישופ קראו לילד הזה, ובתאני היתה אחותו התאומה, הילדה הטובה ביותר, הכנרת המצטיינת, שסמואל היה מאוהב בה בסתר.

חלק לא קטן מן הסיפור תופסת המחאה, זאת של 1968 וזאת של 2011; בראשונה השתתפה פיי באופן פעיל (אבל מתון), לשניה היה סמואל עד מקרוב מאד. המחאות, שתיהן, "תוזמרו" בדרכים מאד מסוימות, העברת מסרים ש"חיממו" את האווירה, הניעו את המפגינים בדרכים שונות מחד, והעמידו על המשמר את המשטרה ושאר רשויות החוק.

"'תנועת המחאה,'… ' ככל שהשוטרים מרביצים לנו יותר, ככה הטיעונים שלנו נראים נכונים יותר.. זה למעשה די מבריק. המפגינים והמשטרה.. הם זקוקים זה לזה, הם יוצרים זה את זה, כי הם צריכים יריב כדי להטיל בו רוע. הדרך הטובה ביותר להרגיש שאתה שייך באמת לקבוצה היא לִבדות קבוצה אחרת לשנוא. …" (עמ' 631)

אחד ה"מתזמרים" הללו, מופיע לאורך הסיפור, ולאורך השנים, ויש לו תפקיד שיתגלה ככל שתתקרב התעלומה (בעצם – התעלומות) אל פתרונה.

הסיפור הזה, של המחאות "התכתב" לי בצורה מסוימת על "צל עולם" של ניר ברעם, שנכתב בערך באותה תקופה ש"הניקס" נכתב.

לאורך כל הספר הדהדו לי, בצורה מסוימת, גם ספריו של ג'ונתן פראנזן; הסאגה הארוכה, הסיפור המכיל כל, סיפורים עיקריים ומשניים, בתקופות שונות ובזמנים שונים; כאלה שלעתים את שואלת את עצמך – למה צריך את כל הפירוט הזה (כמו הפירוט של הנזקים הנגרמים לרקמת המוח כאשר מבלים שעות על גבי שעות בקווסטים ברשת), ומצד שני – כל הפירוט הזה יש לו סיבות משלו, שמתבררות רק בהמשך, ולגמרי צריך שיהיה שם.

אז – שבע מאות עמודים המכילים סיפור לכאורה פשוט ומוכר, התבגרות בעיירה כל אמריקנית, משפחות מתפרקות, חסכים.. אבל רק לכאורה, משום התעלומות, והמתח הנילווה לקריאה, כזה שהחיים עצמם מפריעים לו.

 

ועוד כמה מובאות שלא יכולתי שלא להביא גם בפניכם:

למשל- העניין הזה של בחירות, בדיוק כמו אצלנו, כל ערוצי התקשורת מוכווני מטרה לדווח עוד ועוד ועוד מתוך מערכת הבחירות:
"זה מה שהיה צפוי לאומה בשנה הקרובה. שנים-עשר חודשים תמימים של נאומי בחירות ופליטות פה ומודעות ומתקפות וטיפשוּת, … דמוקרטיה! הידד!" (עמ' 515)

או – תיאור של בניין באוניברסיטה, שלגמרי הזכיר לי את התאורים של מבנה האוניברסיטה העברית בהר הצופים:

"אז הבניין למדעי ההתנהגות היה מודרני, רב-זוויתי, מה שבפועל הפך את המקום הזה למבוך מבלבל. הכוורות המקושרות היו חסרות כל היגיון אינטואיטיבי, מסדרונות מזוגזגים או מפותלים כך שלא יכולת ללכת עשרה צעדים מבלי שנאלצת לקבל החלטה ניווטית כלשהי. .. גרמי מדרגות מסוימים הובילו לשום מקום ממש, רק אל קיר או אל דלת נעולה, ואילו אחרים הובילו אל רחבות קטנות שבהן נפגשו כמה גרמי מדרגות אחרים, וכולם זהים. מה שנראה כמו מבוי סתום נפתח למעשה לאזור חדש לגמרי … את הקומה השלישית אפשר היה לראות מהקומה השניה, אבל להגיע היה מסובך. .." (עמ' 449)

וגם – אשה אחת, צעירה, במחאה של 1968, סטודנטית, אליס שמה. עם דעות מוצקות בענייני – איך-דברים-צריכים-להיות:

"… בצעירותה היא חששה מפני הקיבעונות שמגיעים עם רכוש – הטריטוריאליות, הדאגה, האפשרות של אובדן, איך שהעולם נראה כשאתה בעלים של דברים יקרי ערך, כאילו אִיום אחד גדול תמיד נכון לקחת את הדברים שלך. …" (ע'מ 424)

"היא לא החזיקה ארנק כי אילו החזיקה ארנק היא היתה עלולה להתפתות להכניס אליו מפתחות, ואילו היו לה מפתחות היא היתה מתפתה לנעול את הדלת שלה, ואילו התחילה לנעול דלתות אולי היתה מתפתה לקנות דברים שדרשו נעילה: בגדים שנרכשים בחנויות של ממש .. ואז נעליים, שמלות, תכשיטים, ערימות של קשקושים שאפשר לאסוף ועוד דברים..מקום גדול יותר, דירה, בית, חניה, … מנעולים לדלתות, מנעולים כפולים וסורגים על החלונות שסוף-סוף יהפכו את הבית דומה יותר לכלא שהוא מזמן הפך להיות. .." (עמ' 466 – 467)

 

ושתי הערות לתרגום (מעקשים שמחייבים אותי לעצור ולנסות להבין למה התכוון הסופר):

המלה: "מגנבה" (לא, זו לא טעות; המלה הזו הופיעה כמה וכמה פעמים. האם הכוונה ל- "מגניבה"?)

והמלה: "להזדמבר"; נדמה לי שכבר לא משתמשים במלה הזו די הרבה זמן.

 

מעבר לכך – הספר מרתק ומומלץ ביותר, וכדאי מאד מאד למצוא לו זמן.

 

הניקס – נייתן היל. תרגום: אורטל אריכה. הוצאה: כנרת זמורה ביתן 701 עמודים.

The Nix – Nathan Hill

 

לרכישה (בפורמט רגיל ודיגיטלי. לא לקינדל)

 

סוס לבן

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *