שפילפוגל, שפילפוגל – מתן חרמוני

יש אנשים (ונשים) האוהבים מאד ספרות וספרים, וכל כך אוהבים, שהחליטו להקדיש כך וכך שנים ללימודי הספרות באוניברסיטה; חלקם נשארו שם עוד שנים רבות, חלקם אפילו הפכו לחלק מהסגל, קבלו תקן ויחידי סגולה אף קבלו קביעות. וכל מי שעבר שם, במחלקות לספרות למיניהן, בכל מיני אוניברסיטאות ושאר מגדלי שן, יכול לספר (אם כי, בדרך כלל, לא ממש עושים זאת) על כל המתחולל בין כותלי המוסד והמחלקה, על הפוליטיקות הפנימיות, על התחרות, על השנאות והאהבות וכלל היצרים הבאים לידי ביטוי בכל מיני דרכים, ומעורבים בהן, בדרכים הללו, כל מיני חישובים וחישובי –חישובים של בעד ונגד, ומה יכול לקרות אם וכאשר וכולי.

לעתים מכהנים בתפקידים שונים, בכירים יותר או זוטרים פחות, בני אותה משפחה, הורים וצאצאיהם, או בני ובנות זוג, בדרגות שונות לעתים, בכפיפויות שונות, ואז נוספים חישובים אחרים  במהלך החישובים, והשיקולים מסתעפים גם לטובת או כנגד בני המשפחה.

וישנם אנשים (ונשים) שמאד אוהבים ספרות וספרים, אך מעולם לא הסתופפו בין כותלי האקדמיה, לפחות לא זו שעניינה ספרות, ועל כן נסתרים מעיניהם כל אותן פוליטיקות גבוהות ונמוכות, כל אותם שיקולים וקשרים וחישובים (אם כי, ניתן לשער כי חלק מאותן פוליטיקות וחלק מאותם חישובים תקפים גם לגבי פקולטות אחרות, אבל כאן, בספר הזה, החוג לספרות הוא הנושא והרקע, ועל כן נתמקד בו.)

היו כבר ספרים, בעבר, שעסקו במתרחש בחוגים לספרות שבאקדמיה, וזכור לטובה "מוות בחוג לספרות", ספרה של בתיה גור, שבו התככים והפוליטיקות הפנימיות בתוך החוג הביאו אף לרצח. (אם טרם קראתם, כדאי מאד שתשימו ידיכם על כל הספרים בסדרת המתח בה מככב הבלש אוחיון; ספרים מרתקים ומותחים, כאלה שפתחו את הדלת לספרות המתח הישראלית בת זמננו. אבל זה כבר עניין למאמר אחר). גם חיים באר, בספרו "בחזרה מעמק רפאים", פותח צוהר לנעשה בחוגי הספרות המקומיים, אם כי לא רק באקדמיה.

אני, שספרים הם עבורי אחד מצרכי החיים הבסיסיים, ובלעדיהם נדמה לי כי מחצית חיי היתה ריקה ושוממת, מעולם לא עברתי בשערי אחד החוגים לספרות; למען הגילוי הנאות, לימודי הגבוהים נערכו בעיקר בהתכתבות, כך שאפילו את הלחישות והרכילויות הקטנות של האוניברסיטה בה למדתי (הפתוחה, אם שאלתם), לא הכרתי כלל. בדרך כלל נשאתי מבט שיש בו מעט קנאה ומעט הערצה לאותם אנשים שהקדישו חייהם לחקר הספרות, והיושבים במגדלי השן האקדמיים, הבקיאים בכל תו ותג בכתביו של סופר זה או משורר אחר, ואף יודעים לצטט חוקרים שלישיים, אלה שבשבילם הספרות היא הלחם והמלח של החיים, הכותבים מאמרים מלומדים הנהירים ליודעי ח"ן, המביטים עלינו מן הקומות העליונות של מגדל השן, ושדעתנו נחשבת בעיניהם כקליפת השום.

ואז מגיע מתן חרמוני, שיש לו בהחלט דריסת רגל באקדמיה, ופותח פתח לנעשה בין כתליה, מציג את כל אותם פרופסורים ודוקטורים ופרופסריות ודוקטוריות במערומיהם (בכל המובנים, גם הפיזי), והופך את חייהם הנראים כמעט כנשגבים, לחיים רגילים לגמרי, עם תככים ופוליטיקות קטנות וגדולות, עם חישובים וחישובי-חישובים שגודלם עולה ככל שהארגון קטן יותר, והחוג לספרות קטן למדי.

ישנו למשל עניין המעמדות בחוג:

"…בעוד שסטודנט רגיל לתואר ראשון הוא בחזקת לקוח, אורח, מי שסגל המחלקה נועד לרצות אותו, לחזר אחריו, להקנות לו חוכמה וידע ולהנעים את זמנו, תלמיד הדוקטורט נועד לרצות את העולם כולו. והעולם כולו נוהג בו כבאחרון האחרונים. …
…אם היו כותבים היום מחדש את ספר "ויקרא", .. איו משחררים את הדוקטורנט יחד עם העבד, האמה והשור …
" (עמ' 117)

או הקתדרות והבניינים ומלגות והכיבודים הנעשים על ידי גורמי חוץ, נדבנים ידועים המנציחים את שמם ואת בני משפחתם, ועל הדרך זוכים בהטבות מס מצוינות:
"זה קרה כמו שהדברים האלה קורים, בא יהודי עשיר, מצנאט, וביקש להנציח יהודי עשיר אחר (בדרך כלל אבא שלו או אשתו, או שאם זו אישה, הרי המונצח הוא בעלה), ומצא אוניברסיטה שתיאות לקבל תרומה הגונה ולהעסיק אדם צעיר ובעל תכונות מצוינות, גבר או אישה, בהקמת תוכנית שתישא את שמו של אותו אדם שהתורם ביקש להנציח. ובבוא שעתו של התורם לפגוש את בוראו, כמו שאומרים האמריקאים, תישא התוכנית גם את שמו שלו. וככה גם תיזקף התוכנית להנצחה המורשת היהודית לזכותו כשיישקלו לו החטאים כנגד מעשי הצדקה והחסד, ובחייו גם יקבל הקלות מס מהממשל הפדרלי." (עמ' 101)
(עד שיום אחד מתברר כי הכסף הגדול הגיע בעצם מאיזו הונאה גדולה במיוחד, או פשע או חטא גדול, ואז מתנערים כל אותם מוסדות מנדבניהן ששמם הוכתם בשערוריה זו או אחרת. אבל גם זה עניין שאין מקומו כאן).

וישנו גם סיפור המסגרת, זה שמודגש על כריכתו האחורית של הספר ובכל הודעות היח"צ הנשלחות על ידי ההוצאות – סיפורה של ד"ר יהודית רדלר, שהיתה פעם ד"ר יהושע רדלר, ובוקר אחד התעוררה אישה:

"… יהודית רדלר הייתה אישה גמורה. אישה מוחלטת. אבל עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, יהודית רדלר, ד"ר יהודית רדלר, לא תמיד היתה יהודית רדלר.

… בוקר אחד התעורר הד"ר יהושע רדלר וגילה שהוא אישה. …
" (עמ' 14 – 15)

ד"ר י. רדלר, מרגע שהפכה לאישה, נתקלת בכל מיני מכשולים העומדים לעתים בדרכן של נשים באקדמיה, מכשולים הסמויים מן העין, קידום שלא מגיע בזמן, או פרסום שנדחה למועד בלתי ידוע, ונתקלת גם בכל אותן התייחסויות לאשה באשר היא אשה, כאלה שפעם, כשהיתה גבר, כלל לא היתה מודעת להן, ועכשיו הן נוצצות לעיניה באור יקרות.

אבל הרבה מעבר לסיפורה הפרטי, המשונה למדי, יש לציין, של ד"ר יהודית רדלר, הרי שלעיני הקורא/ת נפרשים כל חיי החוג לספרות, ומוסרים כל מיני מסכים ומחיצות שהסתירו את אותם חיי יומיום, וכל אלה בשפתו המיוחדת של חרמוני, שפה שבדרך כלל נחשבת לכזו שכמעט נכחדה; אף אחד לא כותב יותר בעברית גבוהה שכזו,  ארכאית במידת מה, ועדיין נשמעת אקטואלית ובת זמננו לגמרי, והסיפור מתגלגל בה בשטף, ומבלי להרגיש באיזו זרות הנובעת מן השימוש הזה בשפה.

חרמוני מתגלה כאן, או שמא יש לומר: שומר על מעמדו, כסופר מבריק ומקורי, שיכולותיו הסיפּוּריות מתחרות ביכולותיו הלשוניות, ואין לדעת מי מהן גוברת על השניה.

ועוד משהו שמצאתי במהלך קריאת הספר הזה, תהיה על ספרים שפעם היו בכל בית ונעלמו:

"… זה מעין תהליך ברירה טבעית שיש בספריות פרטיות. ספרים נעלמים ונכחדים ורק מעטים נותרים. זו חידה סבוכה יותר אפילו משאלת הברווזים והמקום שאליו הם נעלמים בחורף. כי לברווזים בכל זאת יש כנפיים ולספרים אין. ודווקא הספרים שאנשים קראו ברבבותיהם נעלמו כלא היו. …"(עמ' 66)

לקרוא ולהתענג על כל רגע.

 

שפילפוגל, שפילפוגל – מתן חרמוני. הוצאת: כתר. 207 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *