נוטות החסד – ג'ונתן ליטל

נוטות החסד".. אינני מנסה לומר שאני חף מאשמה כזו או אחרת. אני אשם, אתם לא, טוב ויפה. אבל עליכם להיות מסוגלים בכל זאת לומר לעצמכם שאת מה שעשיתי אני, גם אתם הייתם עושים. … אני חושב שמותר לי לקבוע בעובדה שהוּכחה על ידי ההיסטוריה המודרנית, שבמכלול של נסיבות נתונות כולם – או כמעט כולם – עושים מה שאמרים להם לעשות;… אם נולדת בארץ ובתקופה שבהן לא זו בלבד שאיש אינה בא והורג את נשותיכם וילדיכם, אלא שאיש אינו בא ותובע מכם להורג את נשותיהם וילדיהם של אחרים, הודו לאלוהים ולכו לשלום. .. אולי אתם יותר בני-מזל ממני, אבל אינכם יותר טובים ממני." (עמ' 30)

 ספר שנכתב (ונקרא) בנשימה אחת; סיפורו של מקסימיליאן אואה – קצין ס.ס. שהמלחמה והמאורעות הובילו אותו אל מקומות וארצות ומחנות ושדות קטל וגיא הריגה, והקורא(ת) הולך איתו כמכושף.

 על פני למעלה מ-900 עמודים נפרש עולמו של גרמני מבית טוב, הפועל בשם הפיהרר והרייך של אלף השנים, וממלא פקודות הנוגעות לאספקה של כח עבודה למפעלים, הרג אויבי המדינה או אויבים פוטנציאליים, מתמרן בין בעלי כח שונים מרשויות שונות, ומצליח להמלט מרודפיו האמיתיים והמדומיינים.

 אלא, שאם ביקש ליטל כי הקורא יזדהה בדרך כלשהי עם מקסימיליאן אואה, גיבורו המדומיין, הרי שבהציגו אותו כמופרע ופסיכופט, ניטל העוקץ מהכוונה הזו – ליצור הזדהות, או לפחות מחשבה כי "אילו אני הייתי במקומו הייתי נוהג כמוהו". משום היותו מה שהוא, לפני גיוסו לכוחות האופל, נעלמה האופציה להזדהות, או אפילו להרהורים על "אילו" ו"אולי".

 אואה רואה עצמו נעלה על הפושעים שמונו לעמוד בראש מחנות הריכוז, המתעללים לחינם באסירים הנתונים במחנות, נעלה על מלחכי הפנכה שאינם יעילים והתקדמו בסולם הדרגות רק משום היותם קרובים לצלחת זו או אחרת; בתקופה בה, במסגרת תפקידו, ביקר במחנות ונכח בהרג הרב, הרי שלמרות שמצא הצדקות (כאמור: אלה אויבי הרייך, וגם הילדים לכישגדלו יהיו אויבי הרייך ועל כן יש להרגם כבר עתה) הרי שבתקופה זו הוא מפתח בחילות והקאות בלתי פוסקות (נפש עדינה שכמותו).

 אבל פסיכופט – כבר אמרנו; אואה מאוהב באחותו התאומה, זו שממנה הופרד באכזריות לאחר שנתגלה כי את נסיונותיהם המיניים הראשונים הם עושים זה בזו. אואה הוגלה לפנימיה דתית ושם סבל מהתעללות, כולל התעללות מינית, ובבגרותו כבר לא ידע להיות אדם נורמטיבי. דומה כי עליית הרייך, חוקי הגזע וייסוד המנגנונים השונים רק הועילו לבעלי נפש מעוותת כמוהו, שנמצא להם מקום.

ומשום שהוא כזה, אי אפשר להזדהות עמו כלל.

 וישנם התיאורים החורתים בנשמה, של גיא ההריגה בבאבי יאר, למשל, או מחנות הריכוז – ליטל מצליח להעביר מראות וקולות, ריחות ותחושות בעט אומן, כמו גם אוכלוסיה אזרחית הנתונה תחת מלחמה, אם בכפרים הכבושים, אם, בסוף המלחמה, בברלין.

 אבל – אי אפשר להזדהות עמו, כלל לא. להיפך עם כל רעה שקרתה לו, קטנה או גדולה, עם כל הפגזה ומחסור בברלין הנכבשת, עם כל נסיגה ורעב בצבא הגרמני בדרכו לסטלינגרד, כל הזמן עלתה בי תחושה של "מגיע להם", ואפילו שמחה לאיד.

 הייתי מוותרת על כמה מתיאורי הפנטזיות שלו, חלומותיו, תיאורי הפרשותיו, אבל בשורה התחתונה אני חושבת שזהו ספר חשוב מאד, ומרתק מאד. וגם אם מקסימיליאן אואה לא באמת היה, הרי שהיו רבים כמוהו, חלקם אפילו "אנשים מן הישוב" שהאמונה שלהם בדרכה של המדינה ובדרכו של המנהיג עיוורה את עיניהם לראות אילו עוולות וזוועות מבוצעות בשם אותה מדינה ואותו מנהיג – וזה בהחלט מעורר מחשבה.

 נוטות החסד – ג'ונתן ליטל. תרגום (מצוין עם נספחים מאירי עיניים): ניר רצ'קובסקי. הוצאת כנרת זמורה ביתן. (941 עמודים)

(פורסם ב– 8 אוקטובר, 2010  בפורום הספרים של YNET)

(Les Bienveillantes – Jonathan Littell)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *