"'אדוני משקיע בלשון מאמצים רבים כל כך שלא נותר בו כוח לכתוב סיפור פשוט. הספרות אינה זקוקה לסלסולי לשון אלא דווקא להפך, לדיבור ישיר. יתכבד אדוני ויכתוב סיפור פשוט, הלשון תסתלסל מעצמה,' כתב למורגנשטרן עורך ירחון עברי." (עמ' 17)

 ישנם סופרים וסופרות שכל ספר מפרי עטם שאניח עליו יד אקרא, אפילו אוהַב; נאמר: מרגרט אטווד. אפילו "אל פני המים" שלה, שהיה המוזר מכל ספריה והפחות קוהרנטי מכל אלה שקראתי, עדיין היה "אטוודי", קריא, שוטף, מרתק.

ויש עוד כאלה.

יש סופרים וסופרות שניסיתי פעם אחת, נכוויתי, ולא אשוב עוד (גם אם אני מחמיצה את יצירת המאה). אין צורך שיהיו אלה ספרים רעים או משעממים (אם כי זה בהחלט עוזר). יתכן שסיימתי את הספר בתחושת החמצה קלה, כמו: "על היופי" של זיידי סמית.

 יש סופרים וסופרות שהתחילו בטוב, דווקא – ארי דה-לוקה ש"הר אדוני" שלו אפוף חסד, וגם "אתה שלי". אחר כך מצא חן בעיני פחות ופחות, עד שהחלטתי שמיציתי וחדלתי לקרוא בספריו.

 ויש הסופרים והסופרות הבעייתייים מכולם – אלה שיש להם ספרים שהתלהבתי מהם עד עד מאד, ואחר כך היו כאלה שהתלהבתי פחות; וכל ספר חדש שלהם, לאחר אותו ספר פחות מלהיב, מלווה בהתלבטות האם לתת לעצמי (ולסופר/ת) הזדמנות נוספת, או שמא די לי. והלא יש מספיק ספרים מצויינים לקריאה, ואין צורך להתעכב על סופר/ת שאכזב אותי באחד מספריו.

 התלבטות כזו תלווה אותי עם ספרו הבא של נתן שחם; את "רביעיית רוזנדורף" קראתי בהתלהבות רבה, ואף יותר מפעם אחת וגם את ספר ההמשך – "צילו של רוזנדורף". קראתי ואהבתי. אחר כך קראתי את "לוח חלק" ואף אותו אהבתי. ואז פניתי בשמחה רבה אל זה החדש – ומה רבה היתה אכזבתי: המשפט המופיע לעיל, מתוך הספר, מתאר נפלא את הספר הזה – כתיבה יפה על לא דבר.

 יש כאן סיפור – ארס פואטי משהו – על כתיבת ספר; מנשה שחר מספר על כתיבת ספר הביוגרפיה של סבו, אהרון צבי מורגנשטרן, שהיה בעל הוצאה לאור של ספרים עבריים באירופה של לפני מלחמת העולם השניה. איש מרתק הסב (או, יכול היה להיות, לו הקדיש לו שחם תשומת לב ראויה): מוסמך לרבנות שכפר, נדד לגרמניה, הפך לגביר ובכספו ייסד בית הוצאה לאור.

 אלא שדמותו של הסב, כמו גם דמויות אחרות בספר, נותרות חיוורות, שטוחות, חסרות חיים. ישנם אנשי העבר, עליהם נכתב הספר, בידי חברו הטוב של מנשה שחר שהוא סופר בעצמו. ישנה אשה מסתורית (לא ממש, האמת) המתדפקת על דלתו ומספרת כי היא קרובת משפחות מ"שם" רק שאינה בטוחה איך בדיוק. ישנה המשפחה בארה"ב, סניף נוסף של בית ההוצאה, והענף האוסטרלי המתכחש לשאר המשפחה.

ישנו המו"ל הגרמני שביקש ליצור איזשהו שיתוף פעולה, שיצליח להציג את הגרמנים באור קצת יותר חיובי, וישנו חשבון רדום בשוויץ.

אבל אין סיפור. רק קצוות של עלילות שלא ממש מתאחדות לסיפורים שלמים ומלאים, יחד עם קטעים מן הספר הנכתב.

וזהו.

 רק כמה מובאות חביבות על עולם המו"לות הצלתי מן הספר הזה:

 "… נדמה לי שבקרוב, אולי עוד בימי חיי, יגיע לקצו עידן הספר, והדורות הבאים יתייחסו לספרים כמו שאנחנו מתייחסים לפפירוסים ולחרסים. ספרים יוצגו בתערוכות, ואפשר שתתפתח אומנות סידור ספרים בארון על פי כריכותיהם, ואילו תוכנם של הספרים יידחס לתוך מאגר מידע עולמי, שיכלול את כל מה שיצרה האנושות וכל אחד יוכל להוריד למחשב האישי שלו את מה שמעניין אותו. אנשים יתפלאו על שבעבר הלא רחוק ביזבז המין האנושי כסף כה רב על ייצור ספרים והשחית כמויות כה גדולות של נייר עד שלמד כי אין צורך לכרות עצים כדי להפיץ דעת." (עמ' 9 – 10)

 ".. רק מי שיש לו דפוס משוכלל, שליטה בערוץ טלוויזיה, שני עיתונים, ארבעה מקומונים, שלוש תחנות רדיו ומגע הקסם של משפחה עתירת נכסים, יכול להעניק למקבץ האקראי הזה ברק מחוד ולפתות את אספן הכותרים, זה שכבר לפני שנים חדל לקרוא ספרות יפה, שיקנה אותו כמין תרפים שכל בית תרבותי חייב בהם.'" (עמ' 152)

 אפשר לוותר.

 חשבון רדום – נתן שחם. הוצאת: "זמורה ביתן". 272 עמודים

ועמרי הרצוג כתב את זה הרבה יותר יפה והרבה יותר מדויק.