ספרים שעניינם ספרים חביבים עלי עד מאד; ספרים שעניינם סובב סביב ספרים וסופרים וקוראים וקוראות, כמובן, ואיך נכתבים או נמכרים ספרים, ולעתים גם הבוכהלטריה, הפוליטיקה ושאר העניינים שמאחורי הוצאת הספרים לאור ומכירתם וקריאתם, אלה יימצאו לי באותם ספרים החביבים עלי אף יותר בתוך הקטגוריה הזו – אלה הספרים הנכתבים כאן ובעברית, על ידי מי ששייכים בדרך זו או אחרת לעולם הספרות המקומי, לביצה המקומית.

שולמית לפיד בראה את ליזי בדיחי, כתבת העיתון "זמן דרום" אי אז בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, ודמותה זו הפכה לאחת מנכסי צאן ברזל של ספרות המתח הישראלית (יחד עם מיכאל אוחיון של בתיה גור). אחר כך באו עוד ועוד גיבורים, וספרי מתח עבריים הפכו לעניין שבשגרה, אבל זכות הראשונים (ראשונות, אם לדייק) עומדת להן, לגור וללפיד.

ליזי בדיחי זו, שבשנת 1989 היתה בתחילת שנות השלושים לחייה, נשארה, באורח פלאי, באותו עשור לחייה, רק עזבה את המקומון בו כתבה, ואף את באר שבע, ועברה לתל אביב, ומצאה עבודה כחוקרת פרטית במשרדה של עורכת דין אחת, שאינה בוחלת בעיסוק בכל מיני תיקים שעורכי דין אחרים נזהרים מלגעת בהם.

ליזי בדיחי אף עזבה את קדמת הבמה ובספר הזה היא רק כוכבת משנה. הכוכב הראשי הוא אלישע פרידריך. סופר. ולא סתם סופר – כזה שכל ספר שלו מתקבל בשבחים גדולים על ידי גדולי המבקרים, ואף נמכר בהיקפים בהחלט משביעי רצון, אם כי, כל ספר מלוּוה בהתרגשות מחודשת –

"… ההתקבלות היא תמיד הימור. וכל כך הרבה מיילדים ומיילדות טורחים על האובניים, עורכים ומעמדים ומגיהים ומדפיסים וכורכים ומפיצים ומוכרי ספרים ויחצ"נים, ולכל המהומה הזאת אחראי איש אחד…" (עמ' 35)

שלא כמו מרבית הסופרים והסופרות, אלישע פרידריך לא צריך לדאוג לפרנסתו. אשתו, דורית, היא בת למשפחה מרובת נכסים, ואף עובדת לפרנסתה כאשת מיחשוב באחד הבנקים, כך שהוא יכול להתפנות לכתיבה, ככל העולה על רוחו.

וזאת לדעת – סופרים בדרך כלל נזקקים לפרנסה נוספת:

"אין אחד בהם.. שיצירתו מפרנסת אותו, אפילו לא אחד! כולם מורים או פגידים או מתרגמים או מגיהים. איש מהם לא יודה בכך, אך הם מוכנים לפרסם את הספרים שלהם גם אם לא ישלמו להם פרוטה, ובלבד שכתביהם יראו אור. כדי שיוכלו לשבת וליצור הם זקוקים כמובן לפנאי. ולא אחת פרס כזה או אחר הוא שמפסק להם את הפנאי הזה. ראש וראשון בהם הוא פרס ספיר, ומיד אחריו בא בפרס ראש הממשלחה, שלמעשה אינו פרס כלל, כי אם מלגת התפנות. לדעתה של דפנה, לא מעט סופרים מוכנים אפילו לוותר על כספי הפרס ובלבד ששמם יתפרסם כמי שנמאו ראויים לקבלתו. כמובן הפרס החשוב ביותר הוא פרס ישראל, ואחריו, כמו בשיר של קדיה מולודובסקי,… אחריו משתרכת שרשרת זהב ובה פרס ביאליק, פרס טשרניחובסקי, פרס ברנר וכולי וכולי…" (עמ' 87 – 88)

אלישע פרידריך, אם כן, שיש לו בית עם חדר עבודה משלו, ואין לו כלל דאגות פרנסה, עומד על סיפו של ספר חדש. אלא שכאשר נשלח הספר להוצאה, חוזר אליו המו"ל עם טענה מוזרה עד מאד – הספר הזה כבר יצא לאור, ובאותה הוצאה ממש, על ידי סופר אחר, עלום שם, שאיש אינו יודע מיהו.

מכאן לוקחת לפיד את הקורא/ת במסע עקלקל לגילוי הגנב/ת הספרותי/ת, יחד עם עלילות משנה של עובדים זרים ורצח, פינוי בינוי ושאר עניינים כל ישראליים, יחד עם הצצה בלתי אמצעית למסדרונות אגודת הסופרים וכל הפיקנטריה והרכילויות הפנימית (הכל בדוי, כמובן). עד לפתרון התעלומה.

יותר משיש כאן סיפור מתח, שהרי הקורא/ת מתוודע/ת לפתרון התעלומה בשלבים הראשונים של הסיפור, הרי שיש כאן סיפור מענג שענייניו ספרים וסופרים, עורכי דין, אהבות ורומנים, ושאר עניינים של יום חולין, שלפיד, בכשרונה המופלא, מצליחה להפוך למרתקים עד בלי די.

כדאי עד מאד לקרוא בספר הזה, שאין בו שום עניינים הרי עולם, רק עונג צרוף.

פרפר במחסן – שולמית לפיד. הוצאת: ידיעות ספרים. 205 עמודים

לרכישה בפורמט רגיל ודיגיטלי (אך לא לקינדל)