לא הכול בר חלוף – מדלן טיֵן

"… אני רוצה לתאר חיים שאין להם עוד מקבילים בעולם הזה; ביתר דיוק, חיים שהיו יכולים להימשך לו רק הייתי מסוגלת לראותם. אפילו עכשיו נשעים זיכרונות מסוימים בהירים יותר. …(עמ' 162)

יש לי חבר אחד שבכל פעם שאנחנו נפגשים או מדברים, או אפילו סתם מחליפים מסרונים, ברור לי לגמרי שהשיחה תגמר ב- "את הולכת להרוג אותי, אבל ממש כדאי שתקראי את …"; וכאן יבוא שם של ספר (במקרה הטוב אחד, במקרה הפחות או היותר טוב, תלוי את מי שואלים, רשימה של ספרים) או שם של סופר/ת שאני מוכרחה לקרוא. לעתים זה יהיה ספר שטרם תורגם (ואולי אף לא יתורגם) לעברית, ומיד מוכנס שמו לרשימת הספרים השמורים באמזון, להורדה ביום מן הימים לקינדל שלי, או, במקרה שתורגם, לרשימת ה"צריך". הספרים הללו לעולם לא יהיו דקים וקלילים, לעולם יהיו כבדי משקל בתוכנם ובאורכם.

לפני זמן לא רב הגיע המסרון הידוע, עם שם הספר Do Not Say We Have Nothing, ולאחר מספר ימים ההודעה המרגיעה – זוכרת את הספר שהמלצתי לך עליו? יצא עכשיו בעברית בשם "לא הכול בר חלוף".

ואכן, זה ספר שהייתי מוכרחה לקרוא.

בין ה- 15 באפריל ל- 4 ביוני, 1989, הפכה ככר טייננמאן בבייג'ינג למוקד של מחאה עממית כנגד המשטר בסין. סטודנטים (בעיקר) רבים נקבצו לככר במחאה, תוך ניצול העובדה שעיתונאים רבים מכל העולם התקבצו לבירת סין לקראת ביקורו הממלכתי של גורבצ'וב, וכך יכלו להביא את מחאתם לידיעת העולם כולו. המחאה הסתיימה על ידי הפעלת משטר צבאי ועימותים בין מפגינים לאנשי צבא, עימותים בהם נהרגו אלפי אנשים, אזרחים, סטודנטים, מפגינים.

ארועי ככר טייננמאן הם שיאו של הספר, וכולו הולך אליו, בדרכים שונות, בזמנים שונים, סיפור שתחילתו בעידן מאו צה-טונג, וסופו בהווה שלאחר ארועי ככר טייננמאן.

ככר טייננמאן – 1989

מארי, המספרת, חיה בקנדה עם אמה. כשהיתה בת עשר אביה התגרש מאמה ונסע להונג קונג, שם התאבד. אמה נסעה להונג קונג כדי לקבור את אפרו ושבה לקנדה. אחרי זמן לא רב הגיעה אליהם אשה צעירה אחת מסין, איי-מינג, פליטה לאחר מאורעות ככר טייננמאן. איי-מינג ברחה, בדרכון מזויף מבייג'ינג, והגיעה לקנדה בדרך לא דרך, מתוך כוונה ורצון להתחיל בחיים חדשים הרחק ממולדתה, שבה אדם יכול להיות מוקע כי היה בעל קרקעות, בתקופת רפורמת הקרקעות של מאו, או משום שהיו לא ערכים מסויימים שהשלטון לא אהב, או משום שלא הוקיע את בני משפחתו שנחשבו אוייבי המשטר, או מכל מיני סיבות אחרות, חיים חדשים שפירושם הגירה ושינוי, וויתור על קשר קרוב עם המשפחה הגרעינית, וויתור על החיים כפי שהכירה, הליכה אל הלא נודע.

בתחילת המשטר הקומוניסטי בסין, נדרשו אנשים להקדיש את חייהם למפלגה ולעם, לוותר על רצונותיהם ושאיפותיהם, לעתים על רכושם, בשם אידיאלים נעלים ונשגבים (או לא), להוקיע ולהתכחש לבני משפחותיהם שנחשדו בכפירה, או שהביעו ספק במטרות ובאידיאלים.

"'מה, אחרי ככלות הכול, יכולה לתת כפירה? מה יצמח? מה ישתנה? מה ישתפר? האם אין זה תמיד טוב יותר לארצך, למשפחתך, לך, להאמין במשהו? ספקות יכולים רק להביא לבלבול ולסיבוכים. ובכל אופן, חיינו היו טובים יותר. לא התכוונו להיעשות שאננים, ודאי שלא נעשינו שאננים, המאבק לא הסתיים, ובכל זאת …'" (עמ' 258)

אנשים שפעם היו בעלי מעמד מסוים נאלצו לצאת, בהוראת השלטונות, ממקום מגוריהם ולעבור למקומות אחרים, רחוקים אלפי קילומטרים מכל מה שהכירו, לכפרים ועיירות, לאזורי תעשיה ומכרות, לעבוד בעבודות שהמשטר החליט שמתאימות להם.

אחר כך הגיעה מהפכת התרבות שנועדה להבטיח את השלטון וערכי המשטר הקומוניסטי בסין. ושוב נרדפו אנשים משום מעמדם, הועברו ממקומות מגוריהם, אנשים רבים סבלו מהתעללות, השפלה פומבית, מאסרים שרירותיים, עבודות פרך החרמות רכוש והוצאות להורג.

הוריה של ג'ו-לי גורשו מביתם, כיסודות חתרניים, ובהמשך הוקעו אף במקום מגוריהם המרוחק החדש. אביה נעלם, אולי הוגלה, אולי הוצא להורג, והיא נשלחה לשנגחאי, לבני משפחתה של אמה, כדי שתוכל ללמוד בקונסרבטוריון. כנרת מוכשרת שכל חייה סבבו סביב המוזיקה, ובמשך זמן רב כלל לא הרשתה לשום דבר חוץ ממוזיקה לגעת בה; קיוותה, אולי, מבלי משים, כי אם תעסוק רק במוזיקה, העולם לא ייגע בה. למרות שהיתה בת ליסודות חתרניים.

"… לפני חודשיים, ידעה, אולי היו משפיעים עליה שתוקיע את אימה, היא היתה עושה הכול כדי לשמור על מקומה בקונסרבטוריון. אם ייקחו ממנה את המוזיקה היא תמות. כן, כל כך בוגדניים הם ילדיהם של עובדי המעמד! הוריה, בינתיים, הבוגדים המורשעים, מעולם לא סיבכו או הוקיעו אף אחד. מה היה פירוש הדבר? העם חייב להיות קודם לכול, למשפחה ולך עצמך, מעל לדברים קלי ערך כמו נאמנות ומוזיקה ואהבה. …" (עמ' 261)

אלא שאי אפשר לחיות במקום שכזה, במשטר דיקטטורי, מבלי שהחיים עצמם יגעו בך.

אפשר היה להתעלם עד גבול מסוים, אלא אם הלכת ברחוב או עמדת בתור, ומישהו משך מישהו והשפיל אותו בפומבי, וקרא לך להצטרף להשפלה. ואפילו שרק עברת שם, או רק עמדת בתור, היית חייבת להצטרף או שהיית מוקעת בעצמך.

אי אפשר היה להתעלם, אי אפשר היה שלא לקחת צד; צריך היה לקחת חלק אקטיבי בפעולות המשטר, או להסתכן במאסר, או הוקעה או השפלה. וצריך היה, בכל זמן, להיות מסוגל להביט בעצמך במראה.

"… יום אחד יהיו חייבים להקיץ, כולם יצטרכו לקום ולעמוד מול עצמם ולהבין שלא המפלגה היא שהכריחה אותם לעשות זאת. יום אחד יישארו לבדם עם מה שעשו. …" (עמ' 282)

דרור היה פעם מלחין ידוע ומורה נערץ בקונסרבטוריון בבייג'ינג. המהפכה התרבותית גזלה ממנו את מעמדו ואת מקומו, ושלחה אותו לעשות משהו אחר לגמרי. הפרידה בינו לבין אשתו, שנשלחה לבייג'ינג לעבודה שהמפלגה הקצתה לה.

נשארו לו רק בתו הצעירה והמוזיקה, בתקליטים שאסף לאורך השנים, שיכול היה להאזין להם.

אחר כך הצליח לעבור לבייג'ינג. איש שהשנים נתנו בו אותותיהן, שקיבל על עצמו את כל הוראות המשטר, גם אם חייבו אותו לוותר על מה שאהב ביותר. הסתגל להכל. ואז באה מחאת הסטודנטים.

"… לא היה לה ממה לחשוש. אבא אפילו לא יודע כמה הוא מפחד, אמרה בליבה. בני דורו התרגלו כל כך לזה עד שאפילו אינם יודעים שהפחד הוא ההרגשה הראשונית שלהם." (עמ' 371)

 

מה הייתי עושה אילו…. ? מה הייתי עושה אילו הייתי צריכה להגר מן המקום שאני נמצאת בו, שבו נטועים שורשי, לקחת עמי מעט מן המעט, להשאיר מאחור כמעט הכל? מה הייתי עושה לו הייתי צריכה להתכחש לכל מה שיקר לי? מה הייתי עושה לו הייתי צריכה להכות אדם זר, רק משום שנאמר כי הוא פושע כנגד המדינה והעם, ואם לא אעשה כן, אני עלולה להאסר, להיות מורחקת מכל מה שיש לי?

איך חיים אנשים רגילים לגמרי תחת משטר שאינו מאפשר להם להיות אלא חייליו הנאמנים? מקום שבו ילדיהם יכולים באחת להיות מורחקים מהם, להלשין עליהם, להוקיע אותם?

איך אפשר לשמור על צלם אנוש, לפחות בעיני עצמך?

 

הספר הזה פותח חלון לתרבות ותקופה קשה ומרתקת.

וגם – הספר הזה עוסק במוזיקה, והרבה. לא אחת מצאתי עצמי עוצרת את הקריאה ומחפשת את הסונטה מס' 4 בדו מינור של באך לכינור ולפסנתר, בביצועם של גלן גולד ויהודי מנוחין, למשל, משום שהוזכרו בספר, או – ווריאציות גולדברג, אף הן מפרי עטו של באך, המוזכרות לאורך הספר, ועוד ועוד. אוהבי המוזיקה ימצאו בו יופי נוסף וכאב רב אף יותר.

Glenn Gould & Yehudi Menuhin – Bach, Sonata No. 4 in C minor

J.S.Bach "The Goldberg Variations" [ Glenn Gould ] (1955)

 

וכמו שאמר לי חברי – אסור להחמיץ את הספר הזה.

לא הכול בר חלוף – מדלן טיֵן. תרגום (נפלא): אברהם יבין. הוצאת: עם עובד. 484 עמודים
Do Not Say We Have Nothing – Madeleine Thien

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

 

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *