איך להתחיל? זה ספר מתח, אבל לא באמת ספר מתח. אין גופה שצריך למצוא את הרוצח או הרוצחת. יש גופה, אבל כבר מהתחלה יודעת הקוראת מי הרג את מי ולמה. אין שום תעלומה שצריך לפתור.

אבל יש חיים, שעד לפני איזה זמן היו רגילים לגמרי, פחות או יותר, כי אין באמת חיים רגילים לגמרי, וכל אדם יש לו כמה וכמה אי-רגילויות משלו. חיים רגילים שביום אחד השתנו, ושום דבר לא יהיה כמו שהיה, ושום דבר לא יחזור לקדמותו. כי יש דברים ויש פעולות שאינם הפיכים. אף פעם.

שירה ביטון שפעם היתה קונדיטורית מצליחה, אשה ואם, גרה במודיעין, מוצאת עצמה בכלא הנשים. לראשונה בחייה הבוגרים אין היא חופשיה, ולא רק שהיא כפופה לחוקי וכללי הכלא, היא מוצאת עצמה בחברה שאין לה שום מושג מהן הדינמיקות הקיימות בה, ואיך לתמרן ולשמור על משהו ממי שהיא וממה שהיא.

אייל ביטון, הבעל. מנעולן, נותר לטפל בשתי בנותיו, לתחזק בית, לשלם חשבונות, לענות למורות ולמחנכות, להתמודד לבדו עם הכל.

ההורים של אייל חיים רחוק, יכולתם לסייע מוגבלת. אלא אם כן יעבור לגור בסמוך אליהם, יעקור את בנותיו ואת עצמו, ואת שירה, לכשיחלפו חמש עשרה השנים שנגזרו עליה, לא כולל ניכוי שליש, מהמקום שלהם. המקום שבנו לעצמם, עם כל הזכרונות, הטובים והרעים.

ומכאן מתחיל הסיפור, שבהחלט הדיר שינה מעיני, במשך כמה וכמה לילות; ההתמודדות של שירה בכלא, המעשה שהביא אותה לשם. ההתמודדות של אייל עם המצב החדש שנכפה עליו. ההיסטוריה של כל אחד מהם. היכולת או אי היכולת לעמוד מול האתגרים שהחיים מעמידים בפניהם. כי לכל מה שעשו ויעשו יש השלכות, לא רק עליהם אלא גם על הסביבה.

הספר בנוי פרקים-פרקים, פרק שלה, פרק שלו, עניין טכני לכאורה, אלא שכל פרק משאיר את הקוראת עם סימן שאלה וצורך דחוף לדעת מה קורה אחר-כך, ולכן עליה לקרוא את הפרק של הצד השני, שאף הוא מסתיים בסימן שאלה, וחוזר חלילה, עד השעות הקטנות של הלילה.

ואם נדמה שהפתרון, בסופו של ספר, קצת טוב מדי, לא לגמרי מן החיים ה"אמיתיים", ואם מדי פעם הקוראת עוצרת ואומרת לעצמה שאולי, רק אולי, אפשר היה לקצץ קצת בעלילות המשנה, לא משום שאינן מעניינות ומרתקות, אלא משום שלעתים נדמה שזה יותר מדי לאדם אחד, או שניים. למרות כל אלה, השלם גדול מסך חלקיו, והספר נקרא מכריכה לכריכה בשטף.

מרתק, מהפך דפים, ולגמרי כדאי.

וכמה מובאות שמצאתי, שייכות לעלילות המשנה, אלה הנוגעות לחיי הקיבוץ, מובאות שהזכירו לי את החיים עצמם, אלה שאני מכירה:.

….למרות שהם היו ותיקים, הם לא התברגו לעמדות כוח אמיתיות בקיבוץ.." (עמ' 268)

היום זה אחרת, אבל בשביל מי שגדל בקיבוצים שעל הגבול, ביטחון הוא קודם כל אחריות שלך. יש לך רב"ש, רכז ביטחון שוטף, שהוא חבר קיבוץ… אם מחבלים נכנסים לבית ילדים, אתה הקו הראשון בהגנה. לא משטרה, לא צבא, אתה. …
… המסר הוא שאם לא תגן על עצמך, עד שהצבא יגיע יהיה מאוחר מדי. …
וזה לא רק בביטחון, זה בהכול. אתה בכלל אל גר עם ההורים, אתה גר בבית ילדים. מאז שאתה קטן, אתה אחראי לנקות ולסדר בעצמך. מכיתה ג' אתה יוצא לעבוד יום בשבוע, ומרגע שהרגל שלך מספיק ארוכה בשביל הקלאץ' של הטרקטור, אתה יוצא איתו לבד למטעים. …
כל הגישה זה – תסתדר לבד. לא רק כשאתה גדול, גם בין הילדים זה ככה, המבוגרים לא מתערבים… אתה לומד להסתדר לבד. " (עמ' 411)

…מי שגדל כמו צור, עם הרשת הגנה של הקיבוץ, לא באמת מבין שבסוף אנחנו לבד עם הבעיות שלנו. שבחיים האמיתיים לא מגיע חילוץ מוטס, המזכיר של המשק לא יתערב ויסדר את הבלגן, וכבר אין תנועה קיבוצית שתפעיל קשרים. …" (עמ' 426)

אני חושבת שיש מקום לחכות לספר הבא של וקסלר.