הנפילה הגדולה של הבורסה בניו יורק, זו שהחלה ב- 24 באוקטובר, 1929 (יום חמישי השחור) והמשיכה בימים שלאחריה, הביאה בעקבותיה תקופה ארוכה של שפל כלכלי בארצות הברית. הנפילה הזו היוותה אבן דרך בדברי ימי הכלכלה המודרנית, ומשמשת, עד היום, כתמרור אזהרה בפני השקעות ספקולטיבית, כנגד הלוואות שאין כנגדן מספיק בטחונות. מנגנוני הפיקוח היו אז קטנים וחלשים בהרבה מאלה הקיימים כיום, אם כי, אם נבחן את משבר הסאב-פריים, זה שקרה אך בעשור הראשון של המאה ה-21, נראה כי מנגנוני הפיקוח הקיימים יכולים גם כיום להיכשל באותו פיקוח נדרש, ולאפשר מצב בו השווקים נופלים, שוב, ולידתו של משבר חדש, גם אם לא אותו שפל שארע 80 שנים קודם לכן.

מנגנוני הפיקוח של תחילת המאה העשרים כשלו או לא יכולים היו להגביל את המשקיעים, והצעדים שכן ננקטו, היו מעטים ובלתי מספיקים. כך על פי אנדרו בוול, גיבור הספר "נאמנות" :

…בין ינואר ליולי 1928 העלתה מועצת הנגידים את שיעורי ניכיון המשנה מ- 3.5 אחוזים ל- 5 אחוזים. הפעולות הללו היו חלשות מכדי להפחית את השימוש באשראי בהפצת ניירות ערך, ועם זאת היו מחניקות דיין לחבל בבריאותה הכלכלית של המדינה. מקרה מובהק שבו המדינה מנסה לתקן באופן מלאכותי את המצב שהשוק היה מתקן באופן טבעי, אילו רק הניחו לו לפעול בחופשיות."

אנדרו בוול, זה שעליו נסוב הספר (או חלקו), הוא גם הכותב של החלק השני של "נאמנות".

"נאמנות" מחולק לארבעה חלקים, כל אחד מהם נכתב בקול אחר,  מעין ארבעה ספרים, כשרק בחלק הרביעי של הספר מתאחדים שלושת חלקי הספר הקודמים ו"נפתרת " איזו חידה באשר לגיבורי הספר.

הספר הראשון – "ביטחונות" מאת: הרולד ואנר, הוא מעין רומן מפתח; סיפורו של איש עשיר (הכי עשיר) – בנג'מין ראסק –  שהצליח, באמצעות הון ראשוני להכפילו, לשלשו ואף יותר ולהגיע לרמת עושר אגדית, כמעט, תוך שהוא שולט בכל רזי הבורסה, מגלה יכולות נבואיות כמעט באשר לתנודות השוק, ואף מצליח להתחמק מן המפולת בבורסה, עד כדי כך שנחשד, בעיני העיתונות והציבור, כמי שבמו פעולותיו הפיל את הבורסה ועשה הון נוסף על חשבונם של המשקיעים שאיבדו את הונם בנפילה הגדולה.

אשתו של ראסק  – הלן, עסקה מאז נישואיה בפעולות צדקה למיניהן, בעיקר תמיכה באמנים מכל מיני תחומים.

חלקו השני של "נאמנות" הוא  "חיי" מאת אנדרו בוול; טיוטה לספר שלא הושלם ועל כן לא פורסם, ובו סיפור של בוול, קפיטליסט חסר גבולות, שהצליח להצמיח את הונו לגודל דמיוני כמעט, תוך שימוש מושכל בנוסחאות ובמחקר שהיה גלוי רק לו.

חלקו השלישי של "נאמנות" הוא סיפורה של איידה פרטנצה – "קורות חיים, זיכרונות", והוא נע בין ההווה שלה כסופרת ומחקר שהיא עורכת בספריה המרכזית בניו יורק, לבין עברה – עבודתה כמזכירה / סופרת צללים של  בוול, אותו קפיטליסט חסר גבולות, בעוד היא באה מבית עני, בת לאב יחידני, המגדיר עצמו אנרכיסט, והניגודים שבין  שני העולמות.

החלק הרביעי הוא מעין יומן מחלה, רשימות קטועות מתקופת חייה האחרונה של מילדרד בוול. חלק זה, כאמור, סוגר מעגל ו"פותר" את סימני השאלה העולים במהלך הקריאה.

יש בספר לא מעט ביקורת על העושר-ללא-מעצורים / הקפיטליזם שאין לו גבולות, ואף על מפעלות הצדקה והתמיכה בכל מיני ארגונים ואמנים:

… צבירה נטולת אהבה של יצירות הולביין, ורונזה וטרנר לא יוצרת גלריה אלא משהו שדומה יותר לחדר גביעים ופרסים. …"

הספר הזה זכה בפרס פוליצר, והביקורות מהללות. אני קראתיו בעקבות המלצותיהם של שני אנשים, האחת שאמרה כי זה הספר הטוב ביותר שקראה השנה, והאחר המליץ לי עליו מן הצד הכלכלי ומבחינת המבנה.

אלא שעד אמצעו של הספר כמעט נטשתי. מצאתי אותו מתחכם מדי,  משתמש יותר מדי במונחים כלכליים הרחוקים בדרך כלל מן הקוראת ומן היומיום שלה. אלא שהחל מן האמצע מקבל הספר איזו תפנית בכתיבה ובדמות המספרת – אידה פרטנצה – המוסיפה מימד אחר לספר, והופכת אותו למעניין הרבה יותר.

ייתכן שהייתי אכן נוטשת, ובכל זאת פניתי אל ביקורתה המצויינת של אתי סרוסי, שמזה שנים לא מעטות אני סומכת על ביקורותיה,  ובזכות הביקורת הכה מדויקת שלה קראתיו עד תומו.

כדאי לקראו בגלל החידה ופתרונה, ובגלל אידה פרטנצה.