תאונות במסגרת המשפחתית קורות לא מעט. זה יכולה להיות מחבת על הכיריים,  שהידית בולטת מעבר להן ומאפשר לילד להושיט יד, או מכשיר חשמלי שההארקה בו נפגמה, או גולה או חפץ קטן אחר שהתגלגל והילד מצאו והכניס לפה, וכמעט נחנק. ואפשר גם לשכוח ילד ברכב. אם בדיוק היית עסוקה באיזה עניין דוחק בטלפון, והמשכת לנסוע לכיוון המשרד במקום לסטות למעון היום, כי בדרך כלל את לא לוקחת את הילדה למעון, ורק היום היית צריכה, אז לא שמת לב והמשכת, וכשהגעת לאן שהגעת יצאת מן הרכב ונעלת, ולא שמת לב. פשוט לא שמת לב. וחם. חם מאד. ובתוך רכב סגור הטמפרטורה עולה במהירות. וזה יכול לעלות בחיי הילד שלך, או בבריאותו.

זה מה שקרה לאלן. עובדת סוציאלית שיודעת ומודעת ומכירה את כל הסכנות האורבות לילדים. בדרך כלל לא מתאונות. ילדים שיש להם הורים מכים, או הורים מכורים המזניחים את ילדיהם, לעתים עד רעב ומחלות, לעתים עד מוות. אלן אמונה על הוצאת ילדים בסיכון מבתיהם, אם צריך, והשמתם לבתי אומנה. במקביל נעשים מאמצים לשקם את היכולת ההורית כדי שניתן יהיה להחזיר את הילדות והילדים לבתיהם.

ויום אחד אלן מיהרה בבוקר לאיזו ישיבה חשובה. כולם איחרו באותו יום לקום, היא,  אדם, בעלה ושלושת ילדיהם, והיא אצה לעבודה, להספיק לפחות לחלק מן הישיבה.  אדם צעק לה משהו, היא לא ממש שמעה, אבל הנהנה ואצה לדרכה. בדרך צלצל הטלפון. בצד השני היתה ילדה אחת, שלחשה ובקשה עזרה, ילדה שהיא מכירה, ולכן מיהרה, במקום לישיבה, לטיפול דחוף במקרה שצץ, תוך שהיא מזעיקה, כמובן, משטרה. וכשהמשבר נגמר, גילתה שבתה הקטנה, הפעוטה, נשארה במושב האחורי.

היא לא זכרה שהושיבה אותה שם ושחגרה אותה, או ששמעה אותה במהלך הנסיעה. מצד שני, היא לא היתה קשובה לדבר מלבד שיחות הטלפון החשובות. אבל היא באמת לא זכרה כלל שיש לה ילדה מאחוריה.

אמבולנס הוזמן, הילדה נלקחה לטיפול נמרץ. נגד האם הוצא צו הרחקה משום שהיא מסכנת את בתה. נכון, זה לא נשמע הוגן, אבל במקרה של שומרי הסף, והיא סוג של שומרת סף, צריך לדקדק בכל הכללים ובכל החוקים, שלא יחשבו לרגע שיש משוא פנים.

חיי השתנו מן הקצה אל הקצה בתוך דקות. האופן שבו אנשים מסתכלים עלי השתנה. כל מה שרציתי מעודי הוא להיות אמא ולעזור לילדים אחרים." (עמ' 131)

ג'ני היא ילדה נבונה, כבת שתים עשרה, שכבר ראתה לא מעט בתי אומנה בחייה הקצרים, שלמדה להזהר מעובדות סוציאליות דורשות טובתה, שהוציאו אותה מבית אמה, ובצדק הוציאו, ועד שהעבירו אותה למשמורתו של אביה, לקח לא מעט זמן. וגם הוא, האב, לא בדיוק מופת לאב השנה. שיכור לעתים, שקוע בחובות, חסר יכולת להתמיד בעבודה.

ויום אחד מציע אביה שיסעו לעיר אחרת, רחוקה, כי מצא שם עבודה, וכבר קנו כרטיסים לנסיעה באוטובוס, והוא שלח אותה שתמצא להם מקום, הוא כבר מגיע. אלא שלא הצליח לעלות לאוטובוס והנהג התניע והיא נסעה, לבדה, לעיר אחרת.

ילדה אחת לבדה, באוטובוס שיש בו נוסעים מכל מיני סוגים. כן, גם הסוג הפחות סימפטי לנשים ובעיקר לילדות קטנות. ילדה אחת לבדה בעיר זרה, שאין לה בה איש, ואין לה מושג מה ואיך ולאן ללכת. רק שלא להזדקק למשטרה או לשירות הסוציאלי.

שתי הגיבורות הללו תיפגשנה (כמיטב הז'אנר), והסוף יהיה בסדר, פחות או יותר (גם כן כמיטב הז'אנר). ולמרות הסוף הצפוי (בערך) והקשר שנוצר בין שתי הגיבורות, במין צירוף מקרים פלאי, הרי שהספר כולו כתוב היטב, העלילות מהודקות וקשה לעצום עין עד תומו. מהפך דפים.

ובשולי הדברים – הכנסו לאתר של ארגון "בטרם"; תוכלו למצוא שם מידע חשוב בעניין מניעת תאונות ביתיות וטעויות המסכנות את חייהם ובריאותן של ילדות וילדים.