קונטרַפּוּנקט – אנה אֶנקוויסט

קונטרפונקט לפני הכל

".. הטמעת התווים וחילוץ המנגינות מילאו את מוחה הפגוע. לקצב המוזיקה יכלה יום-יום לנשום זמן-מה לרווחה. בדרכים עקלקלות אִפשר לה באך גישה אל זכרונה: כל וריאציה העלתה זיכרונות מן הילדה, והיא רשמה אותם במחברתה. בחשדנות, כי זיכרונות הם שקרים. באיפוק, כי לא היה לה כל עניין בסנטימנטליות" (עמ' 204)

"…בעודה מקרטעת על הפסנתר, העלתה בתוכה שברים מחיי הילדה…"(עמ' 207)

משפחה – אב, אם, ילדה, ילד. פרגמנטים של זיכרון. אפיזודות מן החיים. האשה, הכותבת זכרונותיה במחברת, אין לה שם; לעתים היא נקראת "האם", לעיתים "האשה". היא ניגנה פעם בפסנתר, האשה, עם הילדים על ברכיה. היא ניגנה פעם את היצירה הזו – "וריאציות גולדברג" של יוהן סבסטיאן באך, בעת לימודיה, ועתה היא חוזרת אליה, כדי להכניס איזשהו סדר לחייה.  היצירה שנכתבה על ידי באך הכואב את מות בנו.

"כך נוצרה המוזיקה שלא נשמעה כמוה, שתקבל לימים את השם 'וריאציות גולדברג', מוזיקה שנועדה להשיב את רוחם של אוהבי המוזיקה, כפי שנרשם בדף השער. וזה היה שקר; המטרה העיקרית של של הווריאציות היתה להגן על יוצרן מפני טירוף-הדעת." (עמ' 199 – 200)

 משפחה – אב, אם, ילדה, ילד. חיים רגילים, עגולים. אפיזודות קטנות, יומיומיות. לידת הילדה. טיול עם הילדים. יציאה לחופשה משפחתית. ועוד אחת. נסיעות. הליכה משותפת לקונצרט, האב מנגן, האם והילדים במקומות השמורים למוזמנים, מאחורי התזמורת. עוד חופשה. הילדים גדלים. עולם רגיל, לעתים משעמם.

".. חייבם להודות שיש משהו טוב בשעמום, הוא מעניק משען והוא מגן מפני בלבול. הודות לשעמום יכולים דברים להפתיע – למשל, הקרע הפתאומי, היחיד בשמיכת עננים ביום אפור לגמרי. בעולם משעמם את יודעת היכן את עומדת, ולפעמים את זקוקה לכך מאד." (עמ' 31 – 32)

כל פרק, כל וריאציה, מעוררת באם, באשה הכותבת, זכרונות, אפיזודות. כל פרק מלווה בניתוח תיאורטי משהו של הוריאציה, לעתים הערות על איצבּוּעַ שישנו או איננו במהדורות אלה ואחרות.

אתנחתא תיאורטית (וריאציה 3 Canone A Unisuono) :

"קנון מורכב משני קולות, משלושה קולות או מיותר, שכולם שרים אותו שיר, אך כל אחד מתחיל בנקודת זמן שונה. הצורה דומה לפוּגָה, אבל היא הרבה פחות חופשית. הקולות בפוגה אומנם חוזרים זה על זה בנושא ובמוטיב הנגדי, אבל בין שני אלה הם הולכים כל אחד בדרכו-שלו. לקול בפוגה יש פנטזיה, והוא פרוע; הוא עשוי לשיר לפתע את הנושא במהירות כפולה, או באיטיות, או במהופך, איך שיוצא לו. הוא עשוי להתחיל את הנושא בנחרצות, אבל לזנוח אותו לפתע, ולשיר משהו אחר. לא כך הקול בקנון. הוא קשור למנגינה, מתקדם לאט או מהר לפי "חתימת הזמן" שבתווים, ואינו חורג." (עמ' 40 – 41).

אנקוויסט מקבילה בין הקנון לבין הולדת הבת; איך הבת הולכת אחרי האם, נוצרת ממנה; איך הקנון מנוגן ביד האחת, המנגינה והמנגינה העוקבת, בעוד הבס מוקבל, איכשהו, לאב.

בשנת 2001 איבדה אנה אנקוויסט את בתה בתאונת דרכים. בשנת 2008 יצא לאור הספר הזה, הכה אישי, העוסק בדברים שבין הבת לאמה, האם לילדיה, והאב. הקורא/ת יודע/ת היטב כי בתה של אנקוויסט איננה והאובדן ישנו בכתביה. האשה שבספר, כשהילדים עדיין קטנים, אינה יודעת שיום אחד, הילדה הזאת לא תהיה עוד.

"הבת תיקח איתה את בגדיה של האם כשתעזוב את הבית. היא תלבש את הבגדים האלה ותתגאה בהם בפני חברותיה.

מאוחר יותר, מאוחר יותר תטמון האם בתורה חולצות וסוודרים של הבת בארון-הבגדים שלה, מקופלים בקפידה. יבוא יום והאם תצא מן הבית במעיל העור ותחשוב על כפות ידיה הקטנות של הבת המכורבלות כשתי חיות קטנות בכיסיו." (עמ' 61)

"כתיבת אפיזודות מחיו של ילד היא המעט שאפשר לצפות לו מאֵם. בהתבסס על זיכרונותיה או על דמיונה. .." (עמ' 91)

זה אינו ספר על מוזיקה, למרות שהמוזיקה ממלאת בו כל פרק; הדרך הטובה ביותר, ככל הנראה להפיק את המירב מן הספר היא להיות נגן/ית פסנתר ולהכיר את "וריאציות גולדברג" מן ההתחלה עד הסוף. מי שאינו כזה, יכול להאזין ל"וריאציות גולדברג" בעת הקריאה, או להאזין לכל וריאציה, על פי הפרק הנקרא. אבל, כאמור, אין זה ספר על מוזיקה, אלא ספר על זכרון, וכאב, וזמן שחולף והכאב אינו חולף יחד איתו, והעולם שממשיך כמנהגו, כאילו לא עצרו חייה של האשה ביום אחד בנקודת זמן אחת.

"אם אינך יכול להשתוקק למשהו הנמצא בעתיד, אם אינך מעז עוד לשמוח, אתה אבוד." (עמ' 111)

וריאציה 21, canone alla settima

"מדוע מנגינה שעולה ואחר-כך שבה ויורדת נשמעת עצובה כל כך? האם נתקדם מעט אם נדע מדוע? שאיפת אוויר מלאת תקווה, נשיפת אכזבה, טיפוס במעלה ההר, ואז, בהכרח, ירידה במורד. להשיג משהו ואז להיאלץ למסור אותו. החיים עצמם, אם כן. .." (עמ' 137 – 138)

אט-אט חודרת נימה אפלה יותר ויותר, אל הכתיבה, אל הנגינה, אל הפרשנות, אל הזכרונות העולים מן המוזיקה. כמו נבואה קודרת שעוד מעט תגשים עצמה; הקוראים כבר יודעים, גם הכותבת כבר יודעת, אבל האב והאם ושני הילדים בסיפור עדיין אינם יודעים. רק המוזיקה, רק הזכרונות לובשים נימה קודרת יותר ויותר.

"היא נצמדת קרוב יותר אל האב, היא חולקת אתו את גאוותו, את שמחתו, אבל מתחת צומחת אימה בלתי-מובנת" (עמ' 186)

זה אינו ספר על מוזיקה, אלא ספר על זיכרון, ואף-על-פי-כן, לא מעטות בו ההערות על הדרך שיש לנגן, על האיצבוע הנכון, על הצלבת הידיים מעל המקלדת. על הצורך לנגן בלי לזכור, בלי עבר, בלי עתיד. רק הווה של נגינה.

"לצורך ביצוע ראוי-לשמו מומלץ להיפטר מכל הצבעה על משמעות, חשבה האשה. אסוציאציות וזיכרונות מעוררים בלבול ומסיחים את הדעת ממה שצריך להיות נגינת קווים נקייה… אם תתרכז בכל כוחה בקולות ירחפו התמונות והמלים אל הרקע, ויישאר מבנה טהור שאינו מצביע על שום דבר, מבנה הקיים ותו-לא." (עמ' 143)

זה אינו ספר על מוזיקה, והמוזיקה ממלאת אותו ואת הקורא/ת. זה ספר על אובדן ועל זיכרון ועל היכולת להאחז בחיים, ולהפוך את הזכרון והכאב והאובדן למלים החודרות חדרי לב ונשמה. כמו שאנקוויסט יודעת.

זהו ספרה האישי ביותר של אנקוויסט, וקריאה בו, מהפכת לב וקרביים.

מומלץ בכל לב.

 

קונטרַפּוּנקט – אנה אֶנקוויסט. תרגום: רן הכהן. הוצאת הספריה החדשה. 212 עמודים

 

Contarpunt – Anne Enquist

 

לרכישה

אפשר להאזין גם לביצועו של גלן גולד אלא ש – "לכל הווריאציות יש שני חלקים; ועל כל אחד משני החלקים צריך לחזור. .. גלן גולד השמיט כמה מן החזרות, במיוחד חזרות על החלק השני. .. סביטוסלב ריכטר גינה את זה: צריך לנגן את מה שהמלחין כתב." (עמ' 171 – 172)

 

אפשר, אם רוצים, להאזין לכל וריאציה בנפרד, עם עיבוד גרפי הממחיש את מהלך הוריאציות. כך, למשל, נראית הוריאציה השישית .

וכמה דברים על הזמן, מתוך הספר.

"המוזיקה מלמדת אותך דברים מוזרים על הזמן, חשבה האשה.. המוזיקה מוציאה אותך מתוך הזמן, יוצרת בתוכך מצב שבו הזמן עדיין לא קיים כלל. המוזיקה ממלאת אותך עד שהשעונים מפסיקים לתקתק. ובכל-זאת, אין עוד מדיום המציין בדיוק כזה את חלוף הזמן. .." (עמ' 174)

 

"… בשביל נגני כלי-ההקשה הזמן אינו עניין כבד, הם לא עושים ממנו בעיה פילוסופית. הם שומעים את הדופֶק, הם יוצרים את המקצבים מעליו, הם מתרגמים לתנועות את מה שהם שומעים. תפקידם הוא להמתין ולהכות, להמתין ולהכות, להכות." (עמ' 8)

 

ומשהו על חברות.

 

"… חברות הן ביטחון. עם חבֵרה אפשר לריב ואחר-כך לדבר על זה ולהשלים. חברה מכניסה אותך הביתה כשאת עצובה מכדי לישון לבד, היא מרשה לך לישון איתה במיטה ומעמידה לידך דלי להקאה. חבֵרה היא לתמיד. היא באה איתך כשאת צריכה להיבדק במרפאה המגעילה למחלות מין, את תומכת בה כשהוריה מתגרשים. חברות הן הבד שעליו את רוקמת את חייך. ביטחון." (עמ' 48)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *