ג'ייקוב הוא איש זקן, בן תשעים או תשעים ושלוש; הוא לא זוכר איזו שנה זו, אז הוא לא בטוח בן כמה הוא. אבל הוא כן זוכר את חייו עד כה, ולמה הוא כאן בבית האבות – כי אף אחד מבניו או בנותיו (ויש לו חמישה כאלה) או צאצאיהם (הוא כבר לא בטוח כמה בדיוק יש) לא הסכים שיעבור אליו.

 יותר טוב יהיה לך שם! זה לא בית אבות – זה דיור מוגן! (מכירים?)  אז הוא שם.

והאחיות והמטפלים, אפילו הרופאה, כולם מתיחסים אליו כאל מי שלא ממש מבין, שצריך טיפול כמו ילד קטן, שלא מסוגל לאכול אוכל מוצק, שאפשר לכפות עליו תרופות – כי הוא לא רגוע  איכשהו לא יכולתי שלא לחשוב על בית האבות שבו ביקרתי במשך השנים האחרונות – פעם בחודש כדי להנעים את זמנם – ורובם היו אחרי שבץ כזה או אחר, רובם בכסאות גלגלים, כולם אכלו עם סינרים, כולם היו "סיעודיים", ואל כולם כולם דיברו כמו אל ילדים בגן.

 כן, ג'ייקוב מתקומם כנגד יחס כזה, ובצדק, ורק אחות אחת מבינה לליבו.

 קרקס המגיע בסמוך לבית האבות מזכיר לג'ייקוב את חייו, עת הצטרף לקרקס בתקופת השפל הכלכלי באמריקה. החיות היו חשובות מן האנשים, וזכו לאוכל ומגורים טובים מהם.

הקרקס נדד מעיר לעיר וממדינה למדינה, מביא מעט בידור למקומיים, אבל מאחורי הקלעים שלו מתחוללות דרמות מרתקות אף יותר.

 ג'ייקוב שנאלץ לעזוב את ביתו לאחר שהוריו נהרגו בתאונה, והתברר כי הבית ממושכן (כדי לממן את לימודי  הוטרינריה בקורנל?) נאלץ, בתקופה ההיא שאנשים נדדו כדי לחפש עבודה, ורעבו ללחם, לחפש לעצמו דרך להתקיים.

 הוא מצטרף לקרקס כוטרינר (למרות שלא הגיע לבחינות ההסמכה), ומגלה שם עולם מרתק ומדהים. וגם אהבה. לא פשוטה, לא קלה, מסובכת למדי (מושא אהבתו נשואה לממונה עליו בקרקס).

ומכאן – מתגלגל הסיפור יחד עם נדודי הקרקס ברחבי אמריקה.

מומלץ ביותר

 ותודה רבה במיוחד למי שהמליצה כאן, בשקט, על הספר הזה (שהחזיר אלי את חדוות הקריאה ובגדול).

מים לפילים – שרה גרואן. תרגום: ארז אשרוב. הוצאת כנרת זמורה ביתן (381 עמודים)

(פורסם ב- 26.11.2008 בפורום הספרים של YNET)

(Water for Elephants – Sara Gruen)