המורה זהובת העיניים – סטראטיס מיריביליס

בסוף חודש יוני בשנת 2018, שנה לפני ששקעתי בקריאת הספר הזה, בקרתי ביוון, באי לסבוס. הגעתי ללסבוס, משום ששמעתי על מסירותם הרבה של תושבי האי היפה הזה לפליטים שעברו באי, איך פתחו את בתיהם ולבם בפניהם, עת עברו שם בדרכם לאירופה, ואיך בעקבות גל הפליטים הצטמצמו מאד ביקורי התיירים באי. חשבתי שזו חובתי המוסרית להחזיר להם מעט מן המעט שנגרע מחלקם, על ידי כך שאת חופשתי אעשה בלסבוס.

בחרתי לשהות במלון מסוים, שהתיימר להיות על שפת הים, ובפועל היה מרוחק ממנו כמעט קילומטר שלם, וכשהגעתי אליו התברר כי אני הדיירת היחידה בו, וכי המלון נמצא מחוץ לעיירה ואפילו חנות מכולת לקנות בה דבר מה לאכול או לשתות אין למצוא בטווח הליכה. היה כמעט קיץ, והיה כבר די חם, והייתי אחרי שעות מרובות בטיסות ובדרך, ועל כן בחרתי לעזוב את המלון, ולעבור למלון אחר, כזה שנמצא בתוך העיירה.

המלון אליו עברתי נקרא The Schoolmistress with the Golden Eyes, שם ציורי ויפהפה, ממש כמו הנוף שנשקף מן המרפסות שבשתי קומותיו, ושם התברר לי כי המלון נקרא על שם ספר שנכתב פעם על ידי בן המקום, והבטחתי לעצמי להשיגו בשובי ולקראו.

ובסופו של דבר – כך עשיתי.

הספר הנפלא והיפה הזה, יש בו שתי תמות מרכזיות: האחת – הספר נושא את בשורת הנגד למלחמות, כל המלחמות, בין עמים, בין מעמדות, בין גזעים. כי תמיד, תמיד בסופה של המלחמה יהיו המתים והפצועים והכאב, האלמנות והיתומים, הנשים והנערות והילדות האנוסות, הרכוש שנעלם, ותמיד יהיו אלה שבשם אידיאלים נעלים כאלה או אחרים יבקשו מזור לנפשם בעוד ועוד מלחמות ונקמות וחוזר חלילה; וכמובן, תמיד יהיו אלה שירוויחו מקיומה של המלחמה, והונם יגדל וחייהם ישתפרו לבלי הכר.

הנושא השני הוא – איך לא – אהבה.

לאונידס דריואס, קצין בצבא היווני, נפצע בעת המלחמה בין יוון-תורכיה, אי שם בסופו של העשור השני ותחילת העשור השלישי של המאה העשרים, מלחמה שנסתיימה בנצחונה של תורכיה. בשהותו בבית החולים, עוד בזמן המלחמה, נמצא לידו קצין אחר, שפציעתו היתה קשה הרבה יותר, ואשר לפני מותו, בעת שהיה צלול, ביקש ממנו להעביר כמה חפצים, מזכרות, לידי אשתו שאהב, שנותרה באי לסבוס.

דריואס, כששב מן המלחמה, עבר עם אחותו לאחוזת הוריהם שמתו, באי לסבוס, והוא ביקש למחוק את מוראות המלחמה, לשכוח שהיה בה, להתחיל בחיים חדשים, נקיים.

"היטב הבין ששנות המלחמה כתבו באותיות נוראות חלק גדול מחייו, ובלהיטות ובעקשנות ביקש לחתום בשבעה חותמות את הספר הזה, לוּ תהיה המלחמה כצלקת אדומה-שחורה בבשרו, שיוכל לנתקה באזמל מנתחים ולהשליכה כגוש בשר רקוב. להתחיל בחיים חדשים, לפתוח ספר אחר שדפיו גדולים וטהורים, צחים כמלאכים בלי רבב, בלי נתזי דם אדם, בלי כתמים של בוץ, של זעה מלוכלכת ושל הפרשות שמנוּניות. אילו יכול לקחת ספוג טבול במים זכים ולמחות מזכרונו את כל התועבה הזאת, להביא שלווה לנפשו, לגרש את מראות הטבח, את הסיוטים המענים אותו בלילות. אילו יכול להרדים את זכרונו ולשיר לו שיר ערש כמו לילד… ולכשיתעורר לא תהיה עוד התקופה האדומה בחייו." (עמ' 9 – 10)

בשובו לעיירה הקטנה מגאלוחורי, הוקף דריואס מיד באהבה והערצה, בין אלה שזכרו אותו מאז היה ילד לבין אלה שהעריצו את כל השבים משדה הקרב. זמן מה דחה את מפגשו עם האלמנה, משום שעצם קיומה הזכיר לו את המלחמה שרצה לשכוח, את רעו שמת בעוד הוא נותר בחיים.

עד שיום אחד הלך לביתה, כשעיני כל הכפר עוקבות אחריו מבעד לתריסים מורדים.

כי האלמנה, ספפו (כשמה של המשוררת הנודעת, בת האי), ממש כמו האלמנה בספרו של קאזאנצאקיס, זורבה היווני, יפה עד כאב, ומעוררת תשוקתם של רבים מן הגברים בכפר, כמו גם את טינתם של מרבית התושבים, גברים ונשים, משום שהיא יפה וחיננית, משום שהיא מתריסה כנגד המעמד שנכפה עליה, וכנגד חייה בכלל.

דריואס נחוש היה בדעתו שלא להתיחס אליה אלא כאל אלמנתו של רעו לנשק, אולם ההכרות הנמשכת ביניהם, כמו גם הידידוּת שנוצרה בינה לבין אחותו, יחד עם הניכור שחשו, כל אחד מסיבותיו, אל אנשי הכפר, גרמו לכך שבילו זמן רב יותר ויותר יחד. בטיולים, בטבילה בים, בארוחות משותפות. בחיים בכלל.

"…תחושת החיים בוערת בי! הנה, זה הדבר הטוב האחד שמעניקה המלחמה למי שיוצאים ממנה בריאים ושלמים – היא מקנה להם את טעם החיים…" (עמ' 91 – 92)

לאורך כל הספר נקרע דריואס בין תחושת החובה שהוא חש, לכבד ולהוקיר את המתים, את הרוגי המלחמה, לבין חיבתו ההולכת וגוברת לאלמנה, שאמנם יפה ומושכת וחברוּתית ביותר היתה, אולם היה לה מעמד מיוחד, וכל מחשבה עליה היתה מלוּוה בהרגשת בגידה בחבר המת.

וכך, לאורכו של הספר הזה אפשר להכיר את אימי המלחמה, ואת אנשי האי, את פליטי הקרבות, את הסוחרים והספסרים, הנהנים מ"פירות" המלחמה, ומכובדים משום ההון שצברו, את הצעירים הדוגלים ברעיונות חברתיים מתקדמים, אם משום שהם צעירים, אם משום שהם אידיאליסטים (וכמובן, יכולים להרשות לעצמם לנקוט בכל מיני דעות מתקדמות, משום שאין להם דאגות פרנסה וקיום), את האנשים הפשוטים, התמהונים המקומיים, הנשים הצעירות המבקשות לעצמן חיים טובים יותר, ואת כל אורחות החיים בכפר אחד, באי אחד, ביוון.

ובין כל האנשים, ישנו רווק אחד מזדקן, שחייו עוברים עליו בסוג של בטלה גמורה, ויש לו זמן להגות בכל מיני תאוריות "מדעיות" כאלה ואחרות, וכשהוא מוצא אוזן קשבת, הריהו נואם במשך שעות. אחד הרעיונות שלו, שנשמע הזוי ומופרך אי שם בתחילת המאה העשרים, נשמע, פתאום, כל כך הגיוני בתחילת המאה ה-21:

"…אין פשוט מזה: לוקחים מן הגבר תא-זרע ומן האשה ביצית, מכניסים אותם לנוזל מיוחד בתוך מיכל מיוחד, ושם תיעשה ההפריה. התינוקות יבואו לאוויר העולם בלי כאבים, בלי סיבוכים ובלי צירי לידה. יארזו את האהבה במבחנות מחוטאות וישלחו בדואר רשום. כך יוכל כל אדם להוליד ילד מאֵם מכּל ארץ וגזע, כרצונו. …" (עמ' 125)

אבל זו סתם אנקדוטה חביבה, שתפסה את עיני בזמן הקריאה.

 

המורה זהובת העין הוא ספר נפלא ומומלץ, ועכשיו יש לי עוד סיבה לחזור אל האי הנהדר הזה, אל המלון החביב ששהיתי בו, ואולי אפילו לבקר במגאלוחורי, הנמצאת בחלק האי שלא ביקרתי בו.

 

 

ואם תהיתם: הצלחתי לקבל החזר על המלון הבלתי ראוי למגורים, למרות ששילמתי מראש וללא אפשרות החזר.

 

 

המורה זהובת העיניים – סטראטיס מיריביליס. תרגום: יחיאל קמחי. הוצאת: עם עובד

 

לרכישה (לא מצאתי עותק דיגיטלי)

הנוף מן המרפסת במלון The Schoolmistress with the Golden Eyes
לסבוס, יוון, יוני 2019

Share

תגובה אחת בנושא “המורה זהובת העיניים – סטראטיס מיריביליס

  1. דפנה קדמי

    איזו בקורת משובחת. מקווה שאהנה מהספר כפי שנהניתי מקריאת הביקורת, כי מאד עוררת את סקרנותי.
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *