הו, איזה כאוס משובח, וכמה ריפרורים לספרות הריגול של אנגליה הישנה והטובה, ובכלל לאנגליה הישנה והטובה. אפשר אפילו להתבלבל ולחשוב שהספר הזה נכתב פעם, אלמלא הטלפונים הסלולאריים שנעדרו מן הספרות ההיא, וקו הרקיע הלונדוני שלגמרי השתנה מאז.
אז מה היה לנו כאן? אזכור למלחמה הקרה, מרגלים של פעם שנעלמו או לא היו, הטעיות על הטעיות, פעם והיום, תאים רדומים של כמה עשורים, ולצידם, אוליגרכים רוסיים, אלה שניצלו את חילופי המשטר כדי להתעשר לגמרי, אבל לא זנחו הרגלים ישנים.
ועוד ישנם כל אותם נשים וגברים שהיו בבית סלאו , אלה שהכרנו כבר ב"סוסים איטיים" (חוץ ממי שמת), ואליהם נוספו כמה חדשים, כי תמיד יהיו מי שישגו וימעדו בסוכנות הראשית – MI5 , כאלה שרצוי שלא לשחררם מן השרות, כי אז יש סכנה שכל מיני עניינים מביכים יתפרסמו, ועל כן הם נשלחים "להתייבש" בבית סלאו. אולי יבינו את הרמז ויתפטרו לבד.
דומה שהרבה זמן חלף מאז קראתי ספר כזה שריתק ודכדך אותי לגמרי, שמשך ודחה אותי בו בזמן, שרציתי להמשיך לקרוא בו, ודחיתי, בכל יום את המשך קריאתו. זמן רב חלף מאז קראתי ספר שכה רחוק היה מימינו אלה, וכה קרוב אליהם, עד שלעתים קראתי משפט ושבתי וקראתי אותו שוב ושוב, מזכירה לעצמי שנכתב לפני כמעט תשעים שנים, ומאז השתנה העולם כליל, ולא ייתכן (האמנם?) מצב בו אדם ימצא עצמו, כמו צוויג, או כל אדם אחר, במעמד של חסר מעמד, פליט, זר-אויב.
אבל אנשים ונשים מוצאים עצמם יום יום, אפילו בימים אלה ממש, נעקרים מבתיהם, נמצאים במלחמה שמעולם לא היו חלק מתכנוניה, וביום אחד משתנים חייהם לתמיד.
ידין ומוריה גדלו יחד, דלת מול דלת באיזו התנחלות. ישוב קטן שכולם מכירים את כולם, עם בית ספר אזורי, כי בישוב קטן לא כדאי להחזיק בית ספר, ועם אוטובוס צהוב שלוקח ומחזיר את הילדים אל ומבית הספר. עם צרכניה אחת, שהמחירים בה גבוהים קצת יותר מאשר בסופרמרקטים בעיר, כי זה קצת רחוק, את יודעת. עם כפר ערבי בדרך לישוב, ולפעמים זורקים אבנים על האוטובוס, או על הרכב הפרטי, אבל לא צריך ממש לדאוג כי השמשות ממוגנות וכי הנהג מחזיק בנשק.
ישוב קטן שכולם מכירים בו את כולם, וכשאת יולדת כל השכנות ידאגו שהבית יהיה מסודר, והאוכל "יזרום" למטבח, כי ערבות הדדית וחברות והכל.
בין כל הרומנים ההיסטוריים התופסים מקום נרחב על מדפי הספרים, לאסף ענברי, כך נדמה לי, יש סוגה (או תת-סוגה) משלו. הספרים שלו נקראים כרומנים מרתקים למדי, אולם מכילים פירוט היסטורי מדוקדק, ואני חושבת שאף מדויק.
השפה ה"רזה" הכמו עיתונאית שהוא משתמש בה מסתירה תחתיה רבדים ורבדי-רבדים של רגשות שוצפים ונימי נפש של גיבוריו.
יש הרואים (מי אמרה: דן מירון?) מעין חילול הקודש בכתיבה שכזו על ענקים שכאלה, ויש מי שרואה בכתיבה הזו – כתיבה מאירת עיניים ומאירה פינות בהיסטוריה המקומית, הכמעט-פרטית; פינות שלעתים סתם לא היו חשובות מספיק כדי להאירן (כי שעות לימוד ההיסטוריה היו מצומצמות כבר אז), או אפילו מושתקות, כי לכו ספרו לילדיכם למה יש "עין חרוד איחוד" ו"עין חרוד מאוחד", ולמה יש תנועות קיבוציות נפרדות כל כך, מה גם שאחרי שנים התאחדו כולן תחת גג אחד, הנהגה אחת, ורק המקהלות נשארו עדיין בין התנועות.
קריאה מחודשת בספר שקראתי בעבר, גם אז קראתיו בשפת המקור, ועתה בתרגום, מזמנת הנאה חדשה ואחרת מן הספר. אין צורך למהר לקרוא את הספר עד סופו, כדי להתיר את נפתולי העלילה, כי הסוף כבר ידוע, וניתן לאתר פינות חבויות שאולי אז דילגתי עליהן, ובכלל אפשר להתענג אף הרבה יותר מאשר בקריאה ראשונה.
וכאן אני פותחת רגע סוגריים מטאפוריים, משום שאני רוצה רגע להזכיר את הספר השלישי של סנט ג'ון מנדל שקראתי, וטרם תורגם לעברית – Sea of Tranquility; רק לאחר קריאתו התחוורו לי כמה וכמה עניינים בספר הזה, ולמרות שניתן לקרוא כל אחד מספריה של סנט ג'ון מנדל בנפרד, הרי קריאתם האחד אחרי השני – תחנה אחת עשרה, מלון הזכוכית ו-ים הדממה (בתקווה שיתורגם בקרוב), מאפשרת הנאה שלמה יותר. אם כי, ניתן, כמובן, לקראם כל אחד בנפרד. זה האיחוד הזה ביניהם שיש בו ערך מוסף.
סנט ג'ון מנדל נוטה לפזר את סיפורה בין מספר גיבורים וגיבורות, אולי כדי שמשקל הסיפור לא יהיה כבד מדי על אדם אחד, ובוודאי משום שבכך היא מעשירה את העולם שבראה.
איך להתחיל? זה ספר מתח, אבל לא באמת ספר מתח. אין גופה שצריך למצוא את הרוצח או הרוצחת. יש גופה, אבל כבר מהתחלה יודעת הקוראת מי הרג את מי ולמה. אין שום תעלומה שצריך לפתור.
אבל יש חיים, שעד לפני איזה זמן היו רגילים לגמרי, פחות או יותר, כי אין באמת חיים רגילים לגמרי, וכל אדם יש לו כמה וכמה אי-רגילויות משלו. חיים רגילים שביום אחד השתנו, ושום דבר לא יהיה כמו שהיה, ושום דבר לא יחזור לקדמותו. כי יש דברים ויש פעולות שאינם הפיכים. אף פעם.
שירה ביטון שפעם היתה קונדיטורית מצליחה, אשה ואם, גרה במודיעין, מוצאת עצמה בכלא הנשים. לראשונה בחייה הבוגרים אין היא חופשיה, ולא רק שהיא כפופה לחוקי וכללי הכלא, היא מוצאת עצמה בחברה שאין לה שום מושג מהן הדינמיקות הקיימות בה, ואיך לתמרן ולשמור על משהו ממי שהיא וממה שהיא.
ואל תורוואלד, בת הכלאיים לאלף ובת תמותה, מחסלת בחוזה מטעם הצבא של ישויות אפלות ויצורי קסם מרושעים שהסתננו לעולמנו מעולמות אחרים, והם מנסים להרוג אותה בחזרה, או לפחות לשבות אותה.
ושוב תפגוש, למורת רוחה, או כך היא אומרת, את הדרקון המשנה צורה לאדם, המוכנה על ידה "זב", שביניהם, כך נראה, יתפתח רומן, אי-שם בספר הבא, כי אחרת לשם מה נתכנסנו?
עדיין מרוחקת מבני משפחתה, כדי שלא יהיו מאויימים על ידי כל מיני יצורים מרושעים.
שתי חזיתות עיקריות יש לה, לואל, להלחם בהן; האחת – זוג אחים משני צורה יצרני נשק קסום, המנסים להשליט מונופול על סיאטל, ומטרידים את ספקית הנשק שלה, בשיטות הלקוחות מן העולם התחתון, והמלחמה השניה, שאין היא מלחמתה בעצם, ועל כורחה היא נסחפת אליה – מלחמה בדרקון מרושע, המכונה על ידה "דוב" (דובסאורין ארוך מדי בשבילה), שבינו לבין זב (אק"א – הדרקון הטוב) יש איזה מאבק.
