ראוי לזכור, לפני הכל, כי הספר הזה יצא לאור לפני כמעט ארבעים שנים, וכי תרגומו העברי לא איחר בהרבה אחריו. משום שכשמישהו משרטט למישהו אחר מפה על גבי נייר, ואת עוצרת לרגע ושואלת – אבל איפה הוויז, אז זהו, שאין. לפני ארבעים שנים לא היה. גם לא גוגל מאפס. כל כך התרגלנו לחיינו המודרניים, עד שספר שיצא לאור לפני אך ארבעים שנים נקרא כאילו נשלף מנבכי ההסטוריה.
אלו מאיתנו שצפו פעם בסרט משנת 1993 "תמונות קצרות" שביים רוברט אלטמן, ייתקלו כאן, בספר הזה, בדמויות שנחקקו בזכרונן מאז, כמו האופה בסיפור הנושא את שם הספר "דבר קטן וטוב", שהכין עוגה מיוחדת ליום ההולדת השמיני של ילד אחד, ומשלא הגיעו הוריו לאסוף את העוגה התקשר לביתם עוד ועוד ועוד, ולא ידע כי בזמן הזה הילד מוטל על ערש דווי, לאחר שנפגע בתאונת פגע-וברח.
אמנם קריא בהחלט, מהחל עד כלה, אבל ההרגשה לכל ארכו היא שכבר קראתי כזה. הרבה יותר מאחד.
ואלה המרכיבים: חוקר או חוקרת, במקרה הזה – אשה. בדרך כלל לבד, אם כי לנשים מותר להיות באיזו זוגיות. עבר בעייתי משהו, שיתברר בהמשך הספר, הרודף את נפשה של הגיבורה. פושע שאם הוא סדרתי, כאן הוא סדרתי, הרי שפעולותיו תהיינה מדויקות ושיטתיות. אף הוא נרדף על ידי איזה עבר המכתיב את דרך הפשיעה שלו.
שיח' ג'ראח, שכונה ירושלמית שמככבת בכותרות כלי התקשורת בשנים האחרונות משום היותה שכונה שבה רכוש שניטש על ידי יהודים במלחמת העצמאות, ועתה נדרשים פלסטינאים הגרים בבתים שניטשו אז, ומאז נבנו וחודשו, או לא, לפנות את הבתים משום שיש מי שטוען לבעלות עליהם, בדרך כלל מכיוון מאד מסוים של המפה הפוליטית.
אבל הספר הזה לא מספר על שיח' ג'ראח של היום, אלא על שיח' ג'ראח של פעם, שאז חיו בה יהודים וערבים בשכנות טובה יותר או פחות, עד שבאה המלחמה ועקרה אנשים מבתיהם מצד זה ומן הצד השני, ואלה שנותרו והפכו, לפחות על פי השלטונות משני הצדדים, לאויבים, ואלה התנחלו ברכוש הנטוש של אלה, ולהיפך.
שכונת שיח' ג'ראח של צביה אביטל היא פסיפס של צבעים וקולות ובעיקר אנשים ונשים, בעיקר נשים, למען האמת, שדמויותיהן מתבלטות בסיפורי השכונה.
ספר חדש של אופיר טושה גפלה הוא לגמרי סיבה לשמחה וצהלה, לפחות במקום בו אני נמצאת. וכך, משהגיע, כמובטח, בחודש ינואר 2022, ואפילו בתחילתו, הוזזו כל הספרים המונחים על מדף-הספרים-שטרם-נקראו, הן זה הפיזי, והן זה הקינדלי (באמת, למה שלא יצא הספר הזה גם לקינדל?) , ומיד "צללתי" אל בין דפיו.
כמו משב רוח מרענן ביום קיץ, כמו חזרה אל שפה שלא נשכחה, אבל נדחקה מעט, כך החזרה אל כתיבתו המיוחדת של גפלה; כמו חזרה אל איזה בית, לפחות בית ספרותי. השפה מוכרת, העולם הפנסטי ההופך להגיוני וריאליסטי כמעט לגמרי.
כבר בסיפור הראשון "הטעות" מחזיר אותנו גפלה אל המתים שאינם לגמרי מתים, או שנעלמים כך פתאום (נזכרתי ב"האורחים"), עולם שבו מי שמת לא לגמרי מת, משום שהוא יכול פתאום להופיע, להטעות את עולם המתים, ולחזור, לרגע, לשעה, לשנה, לשנים… עד שיתפסו אותו ויקחו אותו בחזרה, וגם זה יכול לקרות כך בפתאומיות.
יש ספרים כאלה, בטח נתקלת באחד או יותר מהם, שבפרק השני את מבינה שאת צריכה מפה, או אילן יוחסין, משהו שיספר לך מיהו מי ומיהי מי, ובכל פעם שתיתקלי בשם כלשהו, ובדיוק שכחת את ייחוסו המשפחתי של בעל השם הזה, תוכלי ללכת לאילן היוחסין או למדריך השמות ומיד לשייך את השם למה שאת זוכרת, להנהן לעצמך בהבנה ובסיפוק, ולהמשיך הלאה בקריאה.
ג'ניפר קרוזי לא הכינה מפה, או אילן יוחסין, או מדריך לשמות. סמכה על זכרונן של הקוראות.
ולכן נאלצתי להכין לעצמי בצד רשימה של כל הגיבורות והגיבורים בספר הזה, ולתת בהם סימנים. אלא שמיד צצה בעיה אחרת; הזיוף. לא מעט מן הגיבורות, וגם כמה גיבורים, עוסקות בזיוף ציורים, או בזיוף אחר, ויש להן גם אלטר-אגו, אישיות אחרת.
מתישהו, קצת אחרי שהקורונה השתלטה על חיינו התחלתי לנהל מין סוג של יומן. ידעתי שארצה יום אחד להזכר מה קרה בימים האלה, ומתוך הכרות של כך וכך שנים עם עצמי ידעתי שלא מעט מן הזכרונות יודחקו, כי בסך הכל יותר נעים לא לזכור את כל החרדות והפחדים, את הסגרים, את הלבד.
קצת אחרי שנכנסה הקורונה הגיע ליל הסדר. זה שרובנו ערכנו עם עצמנו, כמה התגנבו לחגיגות משותפות, והגדילו ראשי המדינה שצפצפו על התקנות וחגגו במסגרת משפחתית. בעצם, אלה הדברים שאני זוכרת מאותו ליל סדר, את הזלזול של קברניטי המדינה בנו.
בשנת 2021 לא קראתי הרבה יותר מאשר בשנה הקודמת, למרות הקורונה, אולי משום שהשנה הזו היתה יותר בסימן של "חזרה לשגרה" גם אם השגרה הזו נזהרת יותר ומסתגרת יותר.
84 ספרים נקראו השנה, מלבד אלה שהתחלתי, קראתי כמה עשרות עמודים והנחתי בצד. אין הרבה כאלה, אבל ישנם כמה וכמה. בחרתי שלא לכתוב עליהם ולא לכלול אותם ברשימת הנקראים.
24 ספרי מקור שלא ייכללו ברשימת עשרת הגדולים, משום שלספרות מקור שמורה רשימת הגדולים בשנים למניינינו.
60 ספרים נקראו באנגלית או בתרגום, ומתוכם, כרגיל, מלאכת הבחירה קשה. אבל, ההחלטה השרירותית לחלוטין מצדי, היא לבחור בעשרה ספרים בלבד, וכך אני עושה.
סדר הספרים הוא סדר קריאתם, ואין משמעות למקום הספר ברשימה.
