ראוי לזכור, לפני הכל, כי הספר הזה יצא לאור לפני כמעט ארבעים שנים, וכי תרגומו העברי לא איחר בהרבה אחריו. משום שכשמישהו משרטט למישהו אחר מפה על גבי נייר, ואת עוצרת לרגע ושואלת – אבל איפה הוויז, אז זהו, שאין. לפני ארבעים שנים לא היה. גם לא גוגל מאפס. כל כך התרגלנו לחיינו המודרניים, עד שספר שיצא לאור לפני אך ארבעים שנים נקרא כאילו נשלף מנבכי ההסטוריה.

אלו מאיתנו שצפו פעם בסרט  משנת 1993 "תמונות קצרות"  שביים רוברט אלטמן, ייתקלו כאן, בספר הזה, בדמויות שנחקקו בזכרונן מאז, כמו האופה בסיפור הנושא את שם הספר "דבר קטן וטוב", שהכין עוגה מיוחדת ליום ההולדת השמיני של ילד אחד, ומשלא הגיעו הוריו לאסוף את העוגה התקשר לביתם עוד ועוד ועוד, ולא ידע כי בזמן הזה הילד מוטל על ערש דווי, לאחר שנפגע בתאונת פגע-וברח.

…'תשמעו אותי. אני סתם אופה. אני לא מתיימר להיות שום דבר אחר. אולי פעם, לפני שנים, הייתי יצור אנושי ממין אחר. כבר שכחתי, אני לא בטוח. אולי אני כבר לא, אם הייתי אי-פעם. עכשיו אני סתם אופה. …," (עמ' 111)

עוד יהיו בספר הזה – בעלה של סאנדי, שפוטר מעבודתו והולך ושוקע בעצמו, מאבד עוד ועוד מעצמו.

בעלה של סאנדי רבץ על הספה מאז שפוטר בקיצוצים, לפני שלושה חודשים. באותו יום לפני שלושה חודשים, חזר הביתה בפנים חיוורות ומפוחדות עם כל כלי העבודה שלו בתיבה. ….' פיטרו אותי היום. היי, מה את חושבת שיהיה איתנו עכשיו?'" (עמ' 48, בתוך "שימור").

וישנן הנשים העוזבות את הבית, משאירות בעל, לעתים שבור לב, וילדים, והולכות לבנות לעצמן חיים אחרים, מספקים יותר. והנשארים מאחור מנסים רק לתחזק את החיים איכשהו.

בחודש הראשון לאחר שאיילין נסעה לקליפורניה עשה קארלייל כל רגע שבו היה ער בחברת ילדיו. הוא חשב שהזעזוע של עזיבתה הוא שגרם לכך, אבל לא רצה שהילדים יהיו מחוץ לטווח ראייתו. ודאי שלא היה מעוניין להתרועע עם נשים אחרות, ובמשך זמן מה חשב שלעולם לא  יהיה מעוניין. הוא הרגיש כאדם השרוי באבל. כל ימיו וכל לילותיו עברו עליו  במחיצת ילדיו. …" (עמ'  197, בתוך "חום")

ויש עוד. תריסר סיפורים קצרים (יחסית), ובהם תמונות מתוך חיים שלמים. תמונות מהן ניתן לצפות אל עברן של הדמויות הראשיות ודמויות המשנה, ולצייר חיים שלמים. חיים בפריפריה האמריקנית ובפריפריה של החיים בכלל.

הסיפור האחרון, "קתדרלה", זה שנתן לספר את שמו, בשפת המקור (למה החליפו את שם הספר בתרגום, לא ברור לי כלל), יש בו, בקליפת אגוז, סיפור ידידות בין גבר לאשה, שנמשך על פני שני נישואיה, ומעורר קנאה מסוימת בלבו של בעלה השני, עת מגיע הידיד הזה לביקור אצלם, לאחר שהתאלמן.  האורח עיוור. תמיד היה. הידידות בין השניים אפלטונית לגמרי, ואף-על-פי-כן יש ביניהם משהו ייחודי, שאין בין בני הזוג. אולי משום שחיי הנישואין שחקו את יכולת השיתוף, אולי משום שכשחיים יחד ממילא משתפים. אבל הקנאה הכמעט סמויה נמצאת שם.

טוב עשתה ההוצאה ששלפה את הספר הזה מנבכי הבק-ליסט, והחזירה אותו למדפי הספרים.

וכך זכיתי גם אני להתוודע לכתיבה הנפלאה הזו.

ומי שלא צפתה בסרט שנעשה על פי סיפוריו של קארבר, מומלץ לעשות כן בהקדם האפשרי.

תמונות קצרות – הקדימון