זו היתה תקופה אחרת, אחרת לגמרי. מדינת ישראל היתה באופוריה של כיבוש שטחי הגדה המערבית, ירושלים המזרחית, עזה, סיני, רמת הגולן. דוד הקטן שגבר על גולית שהוא כל צבאות ערב, ולא סתם גבר, בששה ימים. הכל היה מהיר כל כך. ישראל הפכה למקום נחשק וגדודים גדודים של מתנדבים ומתנדבות הגיעו אל ההתישבות העובדת, כח עבודה זול וזמין. תמורת דמי מחיה, מגורים ואוכל, וביקור בארץ הקודש, נתבקשו המתנדבות והמתנדבים לתרום את עמל כפיהם בכל מקום שנדרשו, בדרך כלל בעבודות הפשוטות יותר, או הקשות יותר.
ומשום שבאו מארצות נכר, יוחסו להם כל מיני תכונות וקווי אופי, בעיקר משום שלא היו "משלנו".
מדי פעם, בפורום ספרים כזה או אחר (ואני חברה ובכך וכך קבוצות, אבל מי סופרת), עולה השאלה – איזה ספר השפיע עליך ואיך. ותמיד אני נזכרת בספר שגרם לי להסתכל אחרת על הכוחות המניעים את המחאות החברתיות למיניהן, ובספר שלוחש לי כל הזמן באוזן – פרופורציות!, את סובלת? זכרי את ג'וד. לא מזמן מצאתי עצמי מחפשת לימודי אגיפטולוגיה בעקבות איזה ספר אחר, כך שאם שואלות אותי איזה ספר השפיע עלי, אני מודה שאני מאד נוחה להשפעה.
בספר הזה מצאתי עצמי מגגלת ומחפשת מרכז נופש ייחודי, סגור, שבו תותאם לי תזונה מיוחדת ויותאמו לי טיפולים מיוחדים, כל אמצעי התקשורת עם העולם החיצון יילקחו ממני, ואעבור איזושהי מטמורפוזה נפשית, שאף תשפיע על הגוף, כמובן, ואצא משם אשה אחרת. לא מצאתי כזה, רק משהו שהוא בערך ועל יד וכללי יותר. וממילא כשהמשכתי לקרוא בספר ויתרתי על שהות במקום שכזה. זה קצת מפחיד.
הסכם שיש לי עם עצמי קובע כי אחרי שאני מרשה לעצמי לקרוא איזה ספר (או שניים, או חמישה, אבל מי סופרת) שנופל בהגדרת "קל" או בכל אופן, לא "כבד" ו"רציני" אני צריכה לקרוא איזה ספר נחשב יותר, ולא פעם ספרים כאלה מעבירים את זמני ומהפכים בדפיהם, והחיים עצמם רק מפריעים להם, ממש כמו אותם ספרים "קלים".
"כוחושל הכלב" מונח כבר זמן מה על מדף-הספרים-הממתינים-להיקרא, ושרד את כל הניפויים שערכתי בשנים האחרונות, משום שהיתה בו איזו הבטחה והיו לו ביקורות טובות, ובכלל.
ואז יצא הסרט לאקרנים, והחלטתי שאולי הגיע הזמן לקראו, לפני שאני הולכת לצפות בו בקולנוע, שלא לקלקל לעצמי את חוויות הקריאה.
היה היתה נערה צעירה, סִינְדֶר שמה. היא חיה בעיר ניו בייג'ינג, זו שהוקמה על חורבותיה של מה שהיתה פעם בייג'ינג, לאחר מלחמת העולם הרביעית. המלחמה האחרונה על כדור הארץ, המלחמה שהביאה עמה שלום עולמי, וחלוקה עולמית אחרת. רק ששה אזורים כלליים ובראשם ראשי מדינה – חבר העמים המזרחי, הממלכה המאוחדת, הפדרציה האירופית, האיחוד האפריקני, הרפובליקה האמריקנית ואוסטרליה.
ובכן, היה היתה נערה צעירה, סִינְדֶר שמה.. סינדר לא היתה נערה רגילה. חלקים מגופה ניזוקו באיזו תאונה עלומה בעברה, ועל כן הותקנו רכיבים אלקטרוניים והוצמדו לגופה, במקום האיברים החסרים, ומעמדה בכדור הארץ היה מעמד נחות מבני האדם. היא היתה קיבורגית ונחשבה לרכוש המשפחה המאמצת שלה. לא היו לה הורים, משום שהם מתו, ומשפחתה המאמצת, אמה החורגת ושתי אחיותיה, לא ממש אהבו אותה. להיפך, למעט האחות הצעירה שראתה בה חברה לעתים, הרי שאם המשפחה לא חדלה מלהפגין את טינתה כלפי הקיבורגית שנכפתה עליה על ידי בעלה המנוח, שהשביע אותה לפני מותו במגיפה, לדאוג ולטפל ולשמור מכל משמר על הקיבורגית, לין סינדר.
שוב היה זה אחד מאותם ימים ששום ספר לא נראה לי , ושוב לא היה בי כח להתחיל משהו "רציני" ובקשתי לי משהו שלא יטריד אותי ולא יכריח אותי לחשוב. ובמצב רוח שכזה סרתי אל מדף-הספרים-הממתינים-להיקרא וחיפשתי ומצאתי אחד מאותם ספרים המונחים בדיוק לימים שזה מצב הרוח שלי: "מוות על הדנה".
הספר, אכן, נראה מבטיח עם שלל הבטחות על הכריכה ("מותחן השנה של הניו יורק טיימס", למשל).
וכמו כל מיני ספרים מסוגו, הוא אכן נקרא במהירות מכריכה לכריכה, ואלמלא החיים עצמם היה נגמר אף מהר יותר.
הזמן – לא ידוע; המקום – לא ידוע; התפאורה – דירה ובה חלל משותף וארבעה חדרי שינה, מקלחת ושירותים; המשתתפים – ארבעה, שלושה גברים ואשה אחת; אין להם שמות, רק כינויים, אין להם דלת לצאת ממנה, אין להם מקום ללכת אליו. יש להם רק האחד את השני, ויש מערכת חוקים שעליהם לציית לה בכל עת, ואם איזה חוק מופר מיד יפצחו הרמקולים בהודעות על הפרת האיסור ותזכורות.
המקום הזה, שאין לו שם ואין לו זמן הוא הרקע לסיפור וגיבור הדיסטופיה של קובי ניב. מיקרוקוסמוס שאין זה ברור לאיש מה סיבתו, איך נוצר, מתי, מה קורה מחוץ לו, מה יקרה בעתיד.
ארבעה אנשים – זה המכונה רוברט, היודע מהם כל החוקים והמקפיד כי כל היתר יצייתו. לא-שומע, כשמו כן הוא, לא שומע כל כך טוב, כנראה איש טוב, מתמרד לעתים, אבל בשקט, לא יותר מדי, כנגד הכללים. שלולית, האשה היחידה, שהחליפה את הדיירת הקודמת, שמשהו קרה לה, ולכן הוצאה מהדירה ושלולית נכנסה במקומה. והמספר – מישקה, קיצור של מישקפופר, משום שהוא מרכיב משקפיים.
בימי החורף, כשהיינו חוזרים מבית הספר באוטובוס הצהוב, החלונות מכוסי אדים ובחוץ גשם שוטף, תמיד תמיד הגשם היה נעצר בערך כשהגענו לצומת סעד.
לא שלא ירד לנו גשם בחורף; לעתים ירד כל כך חזק עד שהגשרון בכביש הכניסה לקיבוץ קרס, ואז היינו זוכים לכמה ימי חופשה בלתי מתוכננים, ואם לא ריחמו עלינו, נאלצנו לצעוד עד הכביש למטה, כדי להגיע לאוטובוס.
גם בכפר הזה, שאין לו שם, אך לפי כל הסימנים נמצא בעמק יזרעאל, לא יורד הגשם. בכלל. נעצר תמיד בצמרות הברושים, משאיר את הכפר ושדותיו, מטעיו וגינותיו מצפים לו. כאילו קללה ירדה על המקום.
