זה לא ספר מתח, למרות שאי אפשר להפסיק לקרוא, והוא הדיר, כמשמעותו, שינה מעיני. אבל זה גם לא לא-ספר-מתח, כי יש כאן תעלומה; נערה יצאה מביתה ונעלמה. לתמיד נעלמה.
לרגע נדמה היה שחזרה, בהחבא, לקחת כמה חפצים, אבל אין שום הוכחה שאכן היתה שם.
זו לא לגמרי תעלומה, משום שהקוראת מבינה, פחות או יותר, את פתרונה של התעלומה. פחות או יותר, כי הפרטים המדוייקים כלל לא טריוויאליים, ואף אפלים מכדי להעלות על הדמיון.
זה גם לא סיפור רומנטי, למרות שיש מקום נרחב לרומנטיקה ולאהבה.
כשמישהו או מישהי נוטל את חייו בידיו, הרי שעל הצער והכאב על האובדן מתווספים רגשי האשמה והבושה; איך לא ראינו? איך לא ידענו? ואולי יכולנו לנהוג כך או אחרת, לומר דבר מה, להחריש, לחבק, לתת כתף? ואיך לא שמנו לב?
אם זה מישהו שלא כל כך הכרנו, אנחנו מצקצקים ונאנחים, ולאחר מכן עוברים לסדר היום. כשזה מישהו קרוב יותר, גם אם לא ראינו אותו כמה שנים ולא דברנו, אנחנו מתייסרים על כך שלא היינו ושלא דברנו, ואולי יש לנו חלק קטן באשמה?
וכשזה מישהו קרוב, קרוב מאד, הופך המוות הזה לכתב אישום פרטי חריף למדי, כאילו יכולנו למנוע את המוות הזה, שעכשיו כואב לנו כל כך ומייסר אותנו כל כך.
אלטסו, שכולם קוראים לה אלי, היא נערה בת שבע עשרה, כמעט בוגרת, בדרך לקולג', נערה אמריקנית רגילה, אמריקנית-ילידה, יש לומר, משום שהיא בת לאחד משבטי האינדיאנים (כפי הם קרויים אצלנו), אלה שפעם היו התושבים הכמעט יחידים של מה שהפך לימים ארצות הברית של אמריקה, והילידים נדחקו בעיקר לשמורות.
רגילה, אמרתי, אבל לא לגמרי; ארצות הברית של אמריקה שבספר היא מקום קצת שונה מזה המוכר לנו, יש לה מימד נוסף, מיסטי, ולכן יש בה אנשים שונים בעלי יכולות נוספות על היכולות האנושיות, ויכולות אלה מוכרות על ידי הכל, האנשים והחוק.
ינינה דושייקו היא אשה לא צעירה ולא כל כך בריאה. היא חיה בכפר נידח בגבול פולין-צ'כיה, כפר שלא מעט מיושביו מגיעים אליו אך ורק בקיץ, בעוד שבימי החורף נשארים מעטים בלבד, והיא ביניהם. ינינה דושייקו אינה איכרה או אשה פשוטה שהחיים השאירו אותה בכפר, בעוד הקדמה מדלגת עליה; כלל וכלל לא. מקצועה הרשום הינו מהנדסת גשרים, ובנתה גשרים בכל מיני מקומות בעולם.
אחר כך חלתה ומשהחלימה, המירה את מקצועה והפכה למורה, מורה לאנגלית, מלאכה וגיאוגרפיה, מורה מן הסוג היודע להלהיב ילדים לחפש ידע ולהעשיר את עולמם.
אחר כך יצאה לגמלאות, שלא מרצונה, יש לומר, וקבעה את מקום מגוריה בכפר הזה הנידח.
עמדה האם המעונה
לפני צלב ענותו של בנה,
בבכי מר גונחת
את רוחה המיוסרת,
הנסערת, הנשברת,
חרב דווי פולחת.
אלה הן המלים הפותחות את ה"סטאבת מאטר", אם המכאובים (תרגום: אביעד קליינברג), ואין מתאימות מהן לתאור האווירה האופפת את הספר הזה, האם המתיסרת, ואף יותר מאם אחת.
הטקסט הזה הולחן על ידי לא מעט מלחינים, ואת זה של רוסיני (מן היפים שישנם) שומעת נחמה, אמה של הגבורה מדי בוקר, עם השכימה קום.
ג'ולייט ארמסטרונג היתה אשה צעירה ואידאליסטית משהו בפתח מלחמת העולם השניה. לונדון של לפני המלחמה (עדיין) החלה להערך למה שברור היה שעתיד לקרות, והיו בה לא מעט אנשים (כולל המלך שנאלץ לוותר על כסאו) שתמכו בנאצים ובהיטלר, וקיוו לכיבוש גרמני שיגאל את אנגליה מכל צרותיה (כך קיוו).
ג'ולייט ארמסטרונג, צעירה אידאליסטית, כאמור, יתומה מאב כל חייה ועתה גם מאם, מתגייסת / מגוייסת לשרות המודיעין, ה- MI5 – ומצוּותת לצוות העוסק בהאזנה ותמלול של שיחות הנערכות עם מרגלים אזרחים, הסבורים שהם מדווחים לנאצים, ובעצם מדווחים למי שמתראה לכזה, מטעם המודיעין הבריטי.
קודם כל גילוי נאות; על הספר הזה לא ידעתי דבר, נאדה, לא כלום, גורנישט. ראיתי הודעה בדף ההוצאה של "תמיר הוצאה לאור" בפייסבוק, על ספר חדש שנמצא כבר במכירה מוקדמת, ומיד נכנסתי לקישור והורדתי לקינדלי. מרוב התלהבות פספסתי את העובדה שלמכותבות דף התפוצה יש הנחה, אז שילמתי את המחיר המלא (נו, מילא). קניתי מבלי לדעת דבר (ואף מבלי לקרוא תקציר או משהו) משום שחזקה על דורית תמיר שתדע לבחור ספר שיהיה טוב דיו, מעניין דיו, ובעיקר, מבחינתי, כזה שאהנה לקרוא בו.
ולא טעיתי. היא שוב הצליחה. הצליחה לפתוח לי חלון לעולם שנדמה היה לי שאני מכירה, ואני כלל לא. להביא בפני ספר שנגע, והזיז, בעט בבטן, העלה חיוך, כאב והיפך דפים מתחילתו ועד סופו.
בקיצור – ספר שראוי היה שאקרא; ראוי לגמרי.