ינינה דושייקו היא אשה לא צעירה ולא כל כך בריאה. היא חיה בכפר נידח בגבול פולין-צ'כיה, כפר שלא מעט מיושביו מגיעים אליו אך ורק בקיץ, בעוד שבימי החורף נשארים מעטים בלבד, והיא ביניהם. ינינה דושייקו אינה איכרה או אשה פשוטה שהחיים השאירו אותה בכפר, בעוד הקדמה מדלגת עליה; כלל וכלל לא.  מקצועה הרשום הינו מהנדסת גשרים, ובנתה גשרים בכל מיני מקומות בעולם.

אחר כך חלתה ומשהחלימה, המירה את מקצועה  והפכה למורה, מורה לאנגלית, מלאכה וגיאוגרפיה, מורה מן הסוג היודע להלהיב ילדים לחפש ידע ולהעשיר את עולמם.

אחר כך יצאה לגמלאות, שלא מרצונה, יש לומר, וקבעה את מקום מגוריה בכפר הזה הנידח.

לשמחתה התבקשה ללמד, במשרה חלקית, אנגלית בבית הספר הקרוב, ועוד עסקה, בחורף עת מרבית הבתים ריקים, בתחזוקתם, ובשמירה עליהם, עד בוא בעליהם בעונת הקיץ.יש לה מעט ידידים לדושייקו, ואת כל מכריה היא מכנה בשמות, כדי שלא להסתבך עם היגוי לא נכון או בעייתי. והאהובים עליה ביותר הם בעלי החיים. כל בעלי החיים.

חוץ מכל אלה יש לה תחביב יוצא דופן במקצת, היא עוסקת באסטרולוגיה. כמהנדסת בעבר יש לה גישה לחישובים ולמספרים, גישה המסייעת לה בשרטוט מפות על פי האלמנך שלה, תוך שהיא משתמשת, בהיותה אדם מודרני לחלוטין, במחשב נייד.

עיסוק נוסף, חלקי, הוא סיוע לתלמידה לשעבר, דיזי, שהוא עתה שוטר, בתרגומים מתוך יצירתו של ויליאם בלייק.

וערב אחד, בחורף אחד, מתגלה גופתו של אחד משכניה, לא ברור אם נרצח או לא.

ואחר כך מתים אנשים נוספים, כולם בדרך אלימה, כל אחד בדרך אחרת, ולא פעם היא בין הראשונים המגיעים לגופה.

דושייקו מנסה להסביר לחוקרי המשטרה כי כל המתים פגעו בכל מיני צורות בבעלי החיים שבאזור, אם דרך ציד, או אפילו בעל חווה לגידול שועלים, ונדחית, שוב ושוב על ידי החוקרים כתמהונית.

יש לה דעות מאד מוצקות, לדושייקו, בכל מיני עניינים, בעיקר עניינים אנושיים. היא צינית לא מעט, גם אם אינה נשמעת כזו (אולי אלה הבדלי השפה), ומחשבותיה מעוררות חיוך ומחשבה לא מעט.

על גברים, למשל, דעותיה נחרצות למדי:

.. יש אנשים שקשה לשוחח איתם, בעיקר גברים. יש לי אפילו תיאורה בעניין הזה. עם הגיל לוקים גברים רבים באוטיזם טסטוסטרוני, שמתבטא בהיעלמות איטית של אינטליגנציה חברתית ושל יכולת תקשורת בין-אישית, ופוגע אפילו  בניסוח מחשבות. אדם הלוקה בכך נעשה שתקן ונראה שקוע במחשבות. הוא מתעניין הרבה ותר בכל מיני כלים ומנגנונים מכניים. הוא נמשך אל מלחמת עולם השנייה ולביוגרפיות של ידועי שם, בדרך כלל פוליטיקאים ופושעים. יכולתו לקרוא רומנים נעלמת כמעט לחלוטין. האוטיזם הטסטוסטריוני פוגע בהבנת הפסיכולוגיה של הדמויות. …" (עמ'  31 – 32)

…אני לא אוהבת את המכוניות הגבוהות, העצומות האלה, שנראות כאילו נוצרו ללחימה ולאו דווקא לטיולים בחיק הטבע. הגלגלים הענקיים שלהן רומסים את התלמים בדרכי השדה והורסים את השבילים. המנוע העוצמתי עושה המון רעש ומייצר גזי בעירה. אני משוכנעת לשבעליהם יש איבר מין קטן והם מפצים על הפגם הזה במכונית גדולה. …" (עמ' 141)

גם על זוגיות, משום שפעם, בצעירותה, חיתה עם מישהו. עתה היא מעדיפה את חייה בגפה:

נוכחותו של בורוס הזכירה לי איך זה כאשר גרים עם מישהו. וכמה זה מגביל. כמה זה מפריע להלך המחשבות שלך וגורם לך לאבד ריכוז; כאשר הזולת מתחיל להטריד אותך לאו דווקא בדברים שהוא עושה אלא בעצם נוכחותו. …" (עמ' 156)

על הזקנה, ושארית החיים, והמוות, היא אומרת:

לדעתי, אחרי המוות צריך החומר להתכלות. זו יכולה להיות השיטה הטובה ביותר לטיפול בגופות. הגופות המתכלות היו חוזרות אז ישירות לחורים השחורים שמהם הן באו…" (עמ' 16 – 17)

… אנחנו חיים במצור. אם נתבונן מקרוב בכל רגע ונחלק אותו לקטעים, אפשר להשתנק מרוב אימה. הגוף שלנו מתפורר ללא מעצור, עוד מעט נחלה ונמות.  .. הכל ישקע באפלה ויעלם." (עמ' 125)

בשביל אנשים בגילי כבר אין מקומות שהם אהבו באמת ושהיו חלק מהם. נעלמו מקומות הילדוּת והנעוּרים, הכפרים שאליהם הם נסעו לחופשות, גנים ציבוריים עם ספסלים לא נוחים שם פרחו אהבותיהם הראשונות, ערים, בתי קפה, בתי מגורים בשכבר הימים. …" (עמ' 160)

ועל החברה בכלל, גם כאן יש לה דעות מעניינות:

לא, לא, אנשים אצלנו לא יודעים להתאגד וליצור חיים משותפים. … זו מדינה של אינדיבידואליסטים נוירוטיים, שבה כל אחד, מרגע שיימצא בחבורה, יתחיל להורות ולהטיף ולהרצות ולבקר ולהעליב ולהפגין את עליונותו הברורה." (עמ' 181)

מקרי המוות מובילים את עלילת הספר הזה, ודושייקו, המספרת, מעניינת אף יותר מן המתים והחוקרים, וכלל האנשים מסביבה.

ספר שהוא תענוג צרוף לכל אורכו, ועד סופו.

ועוד שני משפטים שאספתי לי בדרך:

אני חושבת שהמילה "תיעדוף" מכוערת לא פחות מהמילים "גוויה", או "זוגיות"…" (עמ' 219).

השיטה הישנה להתמודד עם סיוטי לילה היא לספר אותם מעל פתח האסלה ואז להוריד את המים." (עמ' 112)