השנה הראשונה אחרי הפרידה היא מסובכת וקשה; יש הרגלים ישנים שצריך לשכוח, יש הרגלים חדשים שצריך לאמץ.
אז גם מתחילים לחפש את הסימנים שהיו שם, ואיך לא ראיתי לפני כן. הרי בנקודת זמן מסוימת ברור היה שככה זה לא יכול להמשך, וכבר כל המאמצים נעשו ולא צלחו; אבל היו ודאי סימנים מוקדמים, כאלה שראית והכרת, וכאלה שלא ראית, ורק עכשיו, במבט לאחור לא מובן לך כלל איך לא ראית. והלא הם היו שם, רק עצמת עינייך מראות.
פתאום התחלתם לחיות זה לצד זו, לא יחד, רק שני זרים שעוברים בבית אחד, חולפים זה מול פני זו, כל אחד לענייניו ולעיסוקיו. מתי התחלת ללכת לישון בשעה אחרת, או לצאת מן המטה אחרי שהיא נרדמה, אחרי שהוא נרדם? מתי מצאת עצמך בשיחות ארוכות עם אנשים אחרים, בטלפון, או פנים אל פנים, רק לא להביט אל תוך הריקנות שבבית.
כדי שלא להחזיק מישהי במתח יותר מן הראוי, אומר זאת כבר כאן ועכשיו – אל! אל תקראו את הספר הזה, אלא אם כן אתן זקוקות לניקוי ראש מוחלט, ואת הספר הקודם בסדרה כבר קראתן.
משום שהספר הראשון משעשע דיו, ויש בו מספיק תחכום כדי שיהיה מהנה ויעביר בנעימים את הזמן בו זקוקה הקוראת למנוחה מכל מיני ספרים מעוררי מחשבה. אלא שבקריאה הספר הזה מוצאת עצמה הקוראת תוהה בעיקר – למה? למה צריכה סופרת רומנים רומנטיים, שכבר יש באמתחתה אי-אלה ספרים (אני מודה שמעולם לא קראתי אף לא אחד מהם) להחליט, מלכתחילה (או שמא לאחר הצלחת הספר הראשון?) כי עליה לכתוב שמונה ספרים בסדרה, אחד המוקדש לכל אחת ואחד מן האחיות והאחים למשפחת ברידג'רטון.
בכל שנה, טרם היות הקורונה בארצנו ובעולם כולו, היו חובבות וחובבי הספרים מתקבצים בככר המרכזית בעיר, ומשוטטים בין הדוכנים הרבים, תרים אחר ספרים אלה או אחרים. תורים ארוכים נראו לא מעט מול דוכניה של הוצאת ספרים זו או אחרת שסופר ידוע, או סופרת ידועה, היו חותמים על ספריהם באותה שעה, ותורים ארוכים וצפופים נראו תדיר מול הדוכנים הקטנים של הוצאות הספרים הבוטיקיות לספרים רומנטיים וארוטיים גם.
לעתים נשמעה אנחה מצד המו"לים בדוכנים הגדולים אל מול אותם תורים, אנחה של קנאה קלה מהולה ברצון שגם אצלם יהיו תורים כאלה, באופן תדיר, ושגם ספריהם ייקנו באותה התלהבות.
הוצאת "אהבות" הינה אחת מן ההוצאות לאור הבוטיקיות הללו, המצליחות להחזיק קהל קוראות (בעיקר) החוזרות שוב ושוב אליה, ואף אוהבת ספרים אליטיסטית ומתנשאת שכמותי, מוצאת עצמי מבקרת, מדי פעם בין ספריה, ונהנית. ובכן, מרובם.
אלמלא המליצו לי על הספר הזה כמה וכמה אנשים ונשים, שאני בהחלט מחשיבה את דעתם, כלל לא בטוח שהייתי לוקחת אותו לידי, מה גם שאת ספרו שנכתב אחרי זה, אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו, קראתי אמנם עד תומו, ואף התפעלתי מאופן כתיבתו, אבל בשורה התחתונה קצת התאכזבתי ממנו. ובכל זאת, כה רבו ממליציו, עד שחשבתי שאולי כדאי להקדיש לו זמן קריאה, למרות אכזבתי הקודמת.
ואכן, כתיבתו של איצקוביץ' בהחלט מצוינת; כזו שלא נתקלים בשכמותה הרבה במקומותינו. השפה שהוא משתמש בה מתאימה עצמה לגמרי (או כמעט לגמרי) לתקופה עליה נכתב הספר, סוף המאה ה- 19, מזרח אירופה שבשליטה הרוסית, ומזכירה לא מעט את כתיבתם של הסופרים היידים שחיו וכתבו אז, או, לפחות, את תרגומיהם.
פעם, כשהייתי נערה וקראתי בערך כל דבר, התגלגלו לידי כמה וכמה ספרי "הרומן הרומנטי" משל מיילס אנד בון, ספרים שזכו, כך הבנתי שנים רבות אחר כך, למחקר מקיף בעניין הרגלי הקריאה של המעמד הנמוך (יחסית), מחקר שקראתי חלקים ממנו במסגרת לימודי בתחומי הדמוקרטיה הרב-תחומית.
בספרים האלה, שהם גלגול מתקדם של מה שכונו פעם "רומנים למשרתות" (כמה משרתות באמת יכולות היו לקרוא אותם רומנים?), היו תמיד סיפורי אהבה, תמיד בין אשה ממעמד נמוך, עניה, לגבר בעל רכוש ונסיון, ובכל הספרים, לאחר שהתגברו על כל מיני קשיים, התאחדו הגיבור והגיבורה באהבה גדולה.
עם פרוס השנה החדשה למניינינו, עברתי על כל ביקורות הספרים שקראתי במהלך השנה הזו, תשפ"א, וכפי שנהגתי בשנים הקודמות, בחרתי את עשרת הספרים, ספרי מקור בלבד, שאהבתי השנה.
השלמתי, למשל, את כל כתבי ישי שריד, כשהגעתי, סוף סוף אל ספרו הראשון שפורסם מחדש, וגם את כל כתבי דרור משעני. גם את הפרוזה של איריס אליה-כהן השלמתי (חסר לי עוד ספר שירים אחד) והוספתי עוד (ועוד) מספריה של טל ניצן.
היו ספרי ביכורים מצוינים, וספרים אחרים שחיכיתי לא מעט זמן לצאת "הספר הבא" של אותה סופרת או אותו סופר, התוודעתי מחדש למיה ערד.
ועדיין – מיעטתי, באופן יחסי, בקריאת ספרי מקור, כרבע מכלל הספרים; האם זה היחס המספרי גם בהוצאות הספרים? ואולי, פשוט, כי אין מספיק לקינדל?
כמה מאיתנו קוראות (וקוראים) את רשימת התודות בסופו של ספר? אני נוטה לעשות זאת באופן די קבוע. לעתים, כשפרק התודות מתארך לשלושה או יותר עמודים, אני מעדיפה לדלג, או לקרוא באלכסון (זה קורה בעיקר בספרים מסוג הגילטי פלז'ר, ועוד יותר באלה שאני קוראת באנגלית), משום שהתודות כוללות כל כך הרבה אנשים ונשים, שזה בעיקר מעייף.
לא בספר הזה. בספר הזה רשימת התודות כוללת לא מעט אנשים ונשים שאין לקוראת מושג מיהם; עלומים, אנונימיים, ביקשו ששמם לא יוזכר (אבל הם בהחלט יודעים מיהם. כנראה ?). ממש כמו הפועלים מאחורי הקלעים בסיפור עצמו.
כי יותר מספר מתח, זהו ספר שמאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של המניפולציות והאינטריגות שמהנדסות את תודעתנו בדרכים שאיננו יודעות ואיננו יכולים להעלות בדעתנו שכך נעשה לנו.
