ליב היא ילדה קטנה הגדלה בבית מבודד, בקצהו המרוחק של אי, אי שאפשר להגיע אליו עם מעבורת, ומן הכפר הראשי, היחיד, צריך לעבור דרך מעבר צר אל הראש. שם גרה משפחתה של ליב. משפחה קטנה. אב, אם וילדה אחת. משפחה לא לגמרי מתפקדת. משהו התערער בה עם הזמן, ואין תקנה.
אביה של ליב הרג יום אחד את אמו. חנק אותה עם כרית. ליב צפתה. היא לא כל כך הבינה. רק ברור היה לה שמשהו השתנה לתמיד.
אחר כך, אבא שלה הסתיר אותה, והודיע לשלטונות כי בתו מתה.
ליב היתה בת שש.
כשמגיע אלי ספר ביכורים, אני בדרך כלל חוששת להתחיל לקרוא, משום שלא מעט ספרי ביכורים שנפלו לידי היו "בוסר" לגמרי, אולי עם ניצוץ כשרון, אולי גם זה לא. כשזה ספר ביכורים של סופר ישראלי אני עוד יותר מסתייגת, כי מה אם אתחיל לקרוא ולא אוהב? מילא אם אקרא עשרה עמודים או עשרים ואניח את הספר בצד, אף אחד לא ידע; אבל מה אם אקרא עד האמצע או עד הסוף ואכתוב ביקורת פושרת או אפילו בלתי אוהדת בעליל, ואז יום אחד אפגוש את הכותב (קרה לי, וזה היה מביך).
אז אני מעדיפה להניח בצד ספרי ביכורים של סופרים שאיני יודעת דבר על כתיבתם, ולפעמים, כמובן מבינה בדיעבד שפספסתי משהו מצוין.
על כריכת הספר מופיע המשפט (מתוך ביקורת ב"פאבלישרס וויקלי") "מיכאלידס עושה זאת שוב." הדף הראשון בספר הוא ציטוטים מתוך ביקורות המשבחות את ספרו הראשון של מיכאלידס – "המטופלת השקטה". אף אני, אגב, חושבת ש"המטופלת השקטה" הינו בהחלט ספר מתח משובח.
מה שאין כן "הבתולות"; אמנם הכתיבה המהפכת דפים בהחלט קיימת כאן, ואפילו אזכור של גיבור הספר הראשון, שהוא, כמו גיבורת הספר הזה, עוסק בבריאות הנפש, אלא שכאן נגמר הדמיון, ומכאן מתחיל, מה שניתן לכנות "תסמונת הספר השני".
לאחר שגמרתי, בצער מסוים, לקרוא את Blackout והמשכו All Clear, צער משום שידעתי שלא בכל יום אני נהנית כל כך מספר, ומבלי משים גם משכילה לא מעט ומרחיבה אופקי, צער משום שכלל לא היה לי ברור מתי אתקל שוב בספר מן הסוג הזה, הציע לי אי מי (איני זוכרת מי זה היה) לקרוא את Fire Watch, שהוא אסופת סיפורים, ואחד מהם, זה הנושא את שם האסוּפה, עוסק אף הוא במסע בזמן, אל לונדון של הבליץ ואף לקתדרלת סנט פול.
מובן שמיהרתי להניח ידי על הספר (בקינדל זה הכי קל, נכנסת לאמזון ומזמינה, ואחרי חמש דקות הספר שולם וממתין על קינדלי), וחיכיתי לשעת כושר. כזו שבה אני צריכה להכנס ל"ראש" אחר של קריאה, מצב-רוח-קוני-ויליס, נדמה לי שזה השם המתאים.
לאורך כל הספר הזה ברכתי וחזרתי וברכתי שכבר איני בת-עשרה, שילדי כבר בגרו, ועכשיו תור הנכדים, אבל אני? אני כבר רחוקה. רחוקה מהזמן הזה שהכל ברור לחלוטין, ואת יודעת הכל, יודעת את מקומך בתוך הסובב אותך, יש לך תשובות נחרצות לכל דבר ועניין, יש לך חלומות שברור לך שתגשימי, ולמרות כל אלה את לגמרי מבולבלת, כי את על סף החיים האמיתיים. המקום והזמן בו תהיי האחראית היחידה למי ולמה שאת, למעשייך, לדברייך, ולא תוכלי להסתתר מאחורי "מבוגר אחראי" זה או אחר.
וזו סביבת הארועים הנוכחית בספרה החמישי של טאנה פרנץ' בסדרת "מחלק הרצח של דבלין".
מייק קנדי, המכונה סקורצ'ר, בלש במחלק הרצח של דבלין, שיש לו אחוז הפיענוחים הגבוה ביותר במחלק, נקרא הפעם לחקירת מקרה רצח בעיירה המרוחקת מעט מדבלין, עיירה שפעם היתה אתר קיט בשם "ברוקן הרבור" (לא, אין הכוונה ל"נמל שבור" משום המזח השבור של כפר הדייגים שהיה שם פעם אלא לפירוש המלה שחר בגאלית – Breacadh, אולי משום היה זה מקום מצוין לצפות בו בזריחה), ועתה זוהי עיירה שברגעי השיא של מחירי הנדל"ן תוכננו שם בתים ושכונות פרבריות כמו באמריקה, שיועדו להיות מקום מגוריהם של הבורגנים החדשים, ועתה זוהי שכונה נטושה, בה רוב הבתים כלל לא נסתיימה בנייתם, ואין בה כמעט תשתיות – חנויות, מערכת חינוך. רק מעטים גרים שם, אלה שנשבו בהבטחות הקבלנים שכבר מזמן נעלמו, והשאירו אותם עם בתים ששוויים מחצית מערכם ביום הקניה, יחד עם עול המשכנתאות.
ספרי סיפורים יש להם כמה מעלות, שהעיקרית שבהן – אפשר לקרוא את הסיפור בזמן קצר, מבלי "להסתבך" בעלילות משנה וגיבורי משנה, בלי הצורך להזכר מיהו מי ומה תפקידו, כי הסיפור קצר, לא יהיו בו הרבה אנשים, לא יהיו בו יותר מדי עלילות משנה, ובעיקר – יש הרבה מאד מקום לדמיון. הקוראת יכולה להפליג בחלומותיה על מה שהוביל לסיפור, לתאר לעצמה איך הם נראים, ומה הן עשו, ולחלץ מתוך הסיפור הרבה מעבר לסך המלים הכתובות.
מצד שני, מן המגרעות של ספרי סיפורים – הצורך "לנוח" בין סיפור לסיפור, כדי שלא יתערבבו לך העלילות והגיבורות (אם כי עלי להודות כי בשנים האחרונות פיתחתי לי יכולת "להניח" סיפור אחד ומיד לעבור לשני, בלי ש"משקעי" הסיפור הראשון יתפוגגו או יתמזגו לתוך זה הבא אחריו).