את וילקי קולינס פגשתי לראשונה לפני לא מעט שנים, כשקראתי את ספרו האשה בלבן. קראתי ונשביתי בקסמו. יכולת הסיפור, התעלומה, המסתורין. סיפור מפותל מן המאה ה- 19, ששפתו מתכתבת עם סופרים אחרים בני התקופה. סיפור הנושא את הקוראת אל מקומות אחרים וזמנים אחרים.
גם בנובלה אשת החלום חוזר המסתורין הקולינסי למרכז הסיפור, והפעם – איש פשוט, סייס במקצועו, שאחת לשנה, ביום ובשעת הולדתו מבעת אותו חלום ובמרכזו אשה אחת, לבושה בלבן, המניפה סכין מעל מיטתו ומנסה להרגו.
כך שנה אחר שנה.
“Never underestimate the power of a good book. (pp 233)
בערך ברבע הספר (כשקוראים בקינדל אפשר לדעת בדיוק איזה אחוז קראת עד עכשיו), תהיתי לאן עוד אפשר לקחת את הסיפור הזה, כי, ככל שהבנתי מגעת (או הגיעה עד אותו הרגע), בערך ברבע הספר הגיע כבר שיאו. אבל קוני ויליס (שאחרי הספר הזה החלטתי שראוי שאצטייד בכל כתביה שאינם עוד ברשותי) הגישה רק מתאבן.
כי החל מרבע הספר היא לוקחת את הקוראת למרחבים חדשים ונפלאים, עם התפתחויות מפתיעות בעלילה, עד הסוף המגיע בקרשנדו סוער ומשמח, ואם הקוראת ניחשה קטעים אלה או אחרים בעלילה, וצדקה, אגב, אין בכך כדי לפגוע בהנאת הקריאה.
ברידג'ט פלניגן, בריידי, היא אשה צעירה העובדת כמנהלת זוטרה בקומספאן, חברה קטנה המיצרת טלפונים סלולאריים. ובעולם הסלולאריים, כולם נושאים עיניים להכרזה הבאה של אפל, ומקווים להאפיל עליה עם איזה רכיב שבאפל לא חשבו עליו. משהו שיגביר את מכירות החברה ואת שמה בעולם.
האמת היא שקצת מדכא להתחיל את השנה עם ספר שאני נוטשת, ועוד בעמוד 240, מה שמוכיח, לפחות שניסיתי. באמת ניסיתי.
על הכריכה, במסגרת השבחים הרגילים, נאמר כי המבקרים התייחסו אליו, בין השאר, בתור "הגירסה המילניאלית לספר התיקונים של ג'ונתן פראנזן. ובכן, בהחלט חשבתי על פראנזן בזמן הקריאה, ולא מעט. אלא שפראנזן עושה את זה לאין ערוך יותר טוב. פראנזן מבריק בסיפורי האמריקנה שלו, בניתוח הקרביים של המשפחה הכל-אמריקנית, הלבנה, הפרברית. היכולת של פראנזן לרדת לנבכי נפשם של גיבוריו וגיבורותיו מפעימה ומענגת. רידקר נראה כמו חיקוי מגושם ליכולת הכתיבה של פראנזן, ואם יש לי את פראנזן, למה לי חיקויים?
ארתור אלטר קנה פעם בית מעט מעל יכולתו, אולי כי קיווה להשיג קביעות באוניברסיטה בה הוא מלמד, אולי כי הסתמך על ההכנסה הכפולה, שלו ושל אשתו, פרנסין.אלא שפרנסין מתה, מסרטן, ובעת שחלתה גילתה כי ארתור מבלה חלק מעיתותיו עם מי שתהפוך למחליפתה, לכשתלך לעולמה.
שנה מוזרה היתה 2020. בחודשיים הראשונים שמענו על איזו מגיפה בסין, אבל כבר היו שם מגיפות בעבר, גם באפריקה היו כל מיני. גם באנגליה, אך לפני כמה שנים. אבל לכאן לא הגיעו.
ואז באה הקורונה, או בשמה המדעי – קוביד19 (קורונה של שנת 2019, ללמדנו שהיו קורונות כבר לפניה).
נסגרנו בבתים. אצל הקוראות (והקוראים) שבינינו, עלה קצב הקריאה. בתחילה היה מאד צפוף ודחוס. אחר כך למדתי להרפות, לחזור לסדר היום הקודם, לשמור את הקריאה לשעות מסוימות ולא לכל היום.
וכך בשנת 2020 קראתי 82 ספרים. הגיע הזמן לבחור את עשרת הטובים ביניהם.
במקום אחר כתבתי היום – הגיע הזמן שאחדל מקריאת הספרים הבינוניים, ואחזור לספרים הטובים והטובים מאד. כי גם ספר שנועד רק להעביר את הזמן, כדאי שתהיה לו איזושהי איכות.
וזו, בקצרה, דעתי על הספר. אמנם קראתיו מהחל עד כלה, וכל מטרתו היתה להעביר את הזמן, בלי להתאמץ, אבל זהו ספר שני ברציפות (עם נובלה מקסימה ביניהם) שאני חשה שמבזבז את זמני.
אתחיל דווקא מסופו (כן, הגעתי עד לשם, אם כי בעשרים העמודים האחרונים היתה לי התלבטות אם להמשיך או לא. המשכתי). הסופרת התעקשה להגיע לסוף מתוק-מריר אמריקאי כזה. מתקתק-סכריני.
ולא מוכרחות. לא חובה לסיים בסוג של סוף-טוב (יחסית, כמובן, משום נושא הספר).
עניין אחר – כתיבה מתוך זרם התודעה של ילד בן שש. ובכן – זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, ומה שיצא בספר הזה, יצא מלאכותי בחלקו, לא אמין, בחלקו.
דוגמה נהדרת לכתיבה מתוך נקודת מבט של ילד, אפשר למצוא בספר "חדר" שכתבה אמה דונהיו.
קַייקוֹ פוּרוּקוּרה היא אשה בת שלושים ושש. כבר שמונה עשרה שנים שהיא עובדת בחנות נוחות.
חנות הנוחות לא צריכה להיות מקום שבו לקוחות יכולים לקנות רק את מה שנחוץ להם, כי אם מקום שיש בו הנאה ושמחה, מקום שבו אנשים יכולים לגלות ולמצוא את הדברים האהובים עליהם." (עמ' 141)
חנות הנוחות היא מקום שבו הנורמליות מושתתת בכוח, …" (עמ' 65)
בעצם, כל חייה הבוגרים היא עובדת בחנות נוחות. עבודה המוגדרת זמנית, למרות שהיא שם כבר שמונה עשרה שנים, עבודה המוגדרת נחותה, משום שבדרך כלל סטודנטים עוסקים בה עד לסיום התואר, או נשים צעירות עד שהן מתחתנות ו"מסתדרות" בחיים.
לפעמים הנפש מבקשת מנוחה, לפעמים גם הראש מצטרף אליה; ספרים כמו "לרשת את אידית" הם בדיוק המתכון הזה, לנוח. אין צורך להתאמץ ולדמיין את הגיבורות, או את הנוף. הכל מוגש ומונגש, והקוראת פשוט מאווררת את תאיה האפורים, ונהנית.
חלק מן הספרים מהנים ביותר, חלק מהנים קצת פחות. את אלה שלא מהנים כלל תניח הקוראת מתישהו במהלך הקריאה, משום שאין באמת שום צורך דוחק לקראם עד הסוף. הסוף הרי די ברור; הסופרת לא תשאיר את הקוראת במתח רב. הסוף יהיה סגור, ברובו, אלא אם כן הכותבת מתכוונת להוציא ספר המשך, ואז משהו בעלילה, משהו חשוב דיו, כמובן, ישאר בלתי פתור, כדי שהקוראת, אם הספר טוב דיו, תמשיך גם לבא אחריו.
"לרשת את אידית" שייך לסוג הזה של ספרים טובים דיים כדי לקוראם עד תומם.
ואחר כך לשכוח כמעט הכל.
מגי, אשה צעירה בשנות השלושים לחייה, אם יחידנית ללוסי בת השנתיים וקצת (האב לא בתמונה), עוסקת לפרנסתה בנקיון בתים. חיה בניו יורק. הייתה לה פעם חברה, לייזה. בהתחלה רק ניקתה אצלה, אחר כך נהיו חברות. אחר כך נפרדו דרכיהן. עכשיו לייזה מתה. התאבדה. והשאירה למגי ירושה מכובדת; בית בסג הרבור, עיירת נופש של העשירים.