מיום שראה פלורנטינו אריסה את פרמינה דאסה התאהב בה, והיה שב ועובר על פני ביתה, או יושב בגן מול חלונה, עד ששמה לבה אליו. היא נערה צעירה והוא איש צעיר גם כן. והיה חולף על פניה עת צעדה ברחוב, עם דודתה כבת לוויתה, ופעם אזר עוז ופנה אליה, במכתב, ועברו ימים עד שהשיבה לו. והיו מעבירים ביניהם מכתבים, והתאהבו זו בזה וזה בזו, כפי שצעירים מתאהבים לעתים קרובות.
כשנפקחו עיני אביה, הרחיק אותה ממנו.
כששבה לכפרה היתה כבר אשה צעירה, והתפכחה מאהבתה זו.
אחר כך נישאה לרופא המכובד, ד"ר חובנאל אורבינו, שהעניק לה שם ובית ומעמד בקהילה המכובדת.
מצד אחד, הספר נקרא מכריכה לכריכה בשטף וברצף; מצד שני, בעוד יומיים לא ייזכר ממנו דבר (ואז אשוב ואקרא את הביקורת הזו, כדי להזכר).
אני לא כל כך זוכרת היכן קראתי איזושהי ביקורת די נלהבת על הספר הזה, ועל כן, באחד הימים הורדתי אותו לקינדלי, כדי שיהיה לי ליום של "להעביר את הזמן עם משהו לא מחייב".
והוא באמת לא מחייב. למען האמת, בדיעבד, אפשר היה לקרוא ספר טוב ממנו, גם אם הוא "רק" ספר מתח.
ובכן, "אחותי הרוצחת הסדרתית" אינו ספר מתח!
קורידה, המספרת, אחות (תיכף ראשית) בבית חולים אחד בניגריה. היא מאוהבת בסתר ברופא אחד בבית החולים. יש לה גם סוג של OCD, והיא מומחית בנקיון לגמרי.
אולי משום כך, אחותה הצעירה ממנה, והיפה ממנה (יפה עד כאב), איולה, מתקשרת אליה בכל פעם שהיא דוקרת מישהו למוות. כדי שתזיז את הגופה ותעלים ראיות.
נדמה לי שלא אחדש דבר אם אפתח בנסיבות כתיבתו של הספר והוצאתו לאור; הספר הזה נכתב בשנות החמישים ונשלח להוצאות לאור השונות, והוחזר כ"לא ראוי", אם כי בהוצאה אחת ראו בו פוטנציאל מסוים, ואחרי שכתוב יסודי ראה אור הספר "אל תיגע בזמיר", המקדים מבחינת לוחות הזמנים של העלילה את "ניצב כל הלילות" שלא פורסם ונשכח, עד ששנים מספר לפני מותה, אישרה הרפר לי כי אכן ישנה גירסה קודמת ל"אל תיגע בזמיר" וכי הספר יפורסם.
"אל תיגע בזמיר" היה מנכסי צאן ברזל של ימי נעורי המוקדמים, ואף קראתיו שנית בגיל מבוגר יותר (אם כי בתרגום המיושן ו"שובר השיניים"), ועל כן, קריאה ב"ניצב כל הלילות" בהכרח תהיה מלוּוה בהשוואות הן לתוכן עצמו והן לאיכות הכתיבה.
ג'ין לואיז, היא סקאוט, אשה צעירה בסוף שנות העשרים לחייה, מתגוררת בניו-יורק, ומגיעה לבית אביה באלבמה פעם בשנה, בתקופת החגים.
אין לה הרבה מן המשותף עם בנות דורה שרובן כבר נשואות, ואף עם ילדים וחייהן סובבים סביב הבעל-בית-ילדים וכו', בעוד היא, נפש חופשיה ומאושרת לרוב, אם כי, לא פעם עוברים בה הרהורים על שיבה למייקום והשתקעות בה, משום שהיא, בעצם, הבית.
…פלצ'ר אמר שהוא לא מבין למה אנשים רוצים לגור במקום הזה כשהם יכולים לגור כאן בבית עם גינה בעד הרבה פחות כסף'
אני יכולה לומר לך. בניו יורק את ברשות עצמך. את יכולה לצאת ולחבק את מנהטן כולה בבדידות מזהרת, ואם את רוצה את גם יכולה ללכת לעזאזל." (עמ' 185).
"..סבתא אומרת שהכל מכתוב. הכל אלוהים מחליט." (עמ' 321)
כזאת היא אמה של עירית ברנע. שום טיל שנופל לא יחריד אותה, והיא לא תקום ותסע מביתה אל בית בתה, רק משום שנופלים טילים. אם אלוהים יחליט לקחת אותה הוא יקח. כמו שלקח את אישה, אביה של עירית, פעם, בים, כשיצאו, כל המשפחה, וחיכה במים שהילדות, עירית ורוזי החברה-הכי-טובה שלה, יגמרו כבר לאכול, ולרגע לא הסתכלו, והוא לא היה יותר. מערבולות כך הסבירו להן אחר כך.
וכך היא גדלה, עירית, עם חסר, חלל בלב, כל הזמן. עם העצב שבא בלי אזהרה מוקדמת. עם הדמעות.
עירית נשואה לאריק, ויש להם שלושה ילדים. פעם היתה ביניהם אהבה גדולה, ענקית, אהבה מאושרת, כמו שכתבה שימבורסקה. אהבה כמו שפגשתי כבר, אצל איריס אליה-כהן, אהבה שאין לה גבולות ואין לה זמן, אהבה שיכולה לכלות בקיומה, או אם פתאום חדלה להתקיים.
שלוש נובלות בספר הזה, בכל אחת מהן עולם אחר, לכל אחת הלך רוח אחר.
הראשונה – ארץ לא נודעת, או, טריטוריה לא מוכרת – ובה שני גיבורים, איש ואשה,.פינדרידי, פינ, המספרת, וקרסון. שניהם ממפים כוכבים חדשים. במשך שמונה שנים הם נעים ממקום למקום, נשלחים משער הפתיחה, חיים תחת מסכת כללים מאד ברורה. אסור לפגוע בחי ובצומח המקומיים, אסור לפגוע ולהעליב אוכלוסיה מקומית. בינם לבינם הם מכנים את הרשויות – "האח הגדול", אבל אסור להם להשתמש במינוח אלא בשיחה פרטית ביניהם, אחרת הם מסתכנים בקנסות.
"Big Brother didn’t want anybody accusing them of “ruthless imperialist expansion” and riding roughshod over the indidges the way they did when they colonized America.
So they set up all these rules to “preserve planetary ecosystems” (which was supposed to mean we weren’t allowed to build dams or kill the local fauna) and “protect indigenous cultures from technological contamination” (which was supposed to mean we couldn’t give ‘em firewater and guns), and stiff fines for breaking the rules.” (pp. 14)
עכשיו הם על בּוּת', הם ו- C.J. – קריסה ג'יין, הנשארת בבסיס, בכל פעם שהם יוצאים למפות חלק נוסף מן הכוכב שהם נמצאים עליו. C.J שאחראית לקבל דיווחים, לעקוב אחריהם, להטיס אותם, אם צריך, ממקום למקום, לחלץ אם צריך, להיות עמם בקשר כל הזמן, כדי שלא יאבדו. יחד אתם, במסעם ה- 184, גם בולט, המלווה / מדריך המקומי, זה שאחראי להתריע בפני סכנות שאין הם מודעים להן, וגם לקנוס אותם בכל פעם שהם מפרים את הכללים. עוד מצטרף אליהם, במסע הזה, אבלין, זואולוג, העוסק בעיקר במנהגי החיזור של מינים לא מוכרים, ששמע על מעלליהם, והוא כולו נרגש להצטרף למיפוי הארץ הלא נודעת, ולסווג את מיני החי הבלתי מוכרים.
ספר שלישי בסדרה. כמו בסדרות אחרות בשנים האחרונות, בעיקר במותחנים הבאים מן הקור הסקנדינבי, גם בסדרה הזו ישנן הדמויות המוכרות, חוקרי המשטרה שהקוראת פגשה כבר בספרים הקודמים, הנקראים לחקור עניין חדש.
בעצם, עניין ישן. שש גופות שהתגלו במקום נידח יחסית, והצוות נקרא לחקור. הסיפור הולך ומסתבך הן משום שהגופות נמצאו שם ככל הנראה זמן רב, והן משום שלחלק מן הגופות חסרים סימני זיהוי, כמו שיניים, שנעקרו. סיבה נוספת לתסבוכת, אין שום מידע על שני מבוגרים ושני ילדים (ארבע מתוך ששת הגופות, אלה חסרות השיניים) הנעדרים באזור הזה.
עניין אחר. אשה אחת, אפגנית במוצאה, שבעלה נעדר מזה שנים, יחד עם חברו. החבר היה בעל אישור שהיה בשבדיה. בעלה לא. הגירסה הרשמית היתה שהם חזרו לאפגניסטן או גורשו, אבל היו כמה וכמה חורים בגירסה הזו. עכשיו, אחרי שנים, היא פונה כמוצא אחרון לעיתונאי חוקר אחד, בבקשה שיעזור לה, אולי לברר מה עלה בגורלו של בעלה. בניגוד לכל המנהגים המקובלים בקהילה, כמובן. היה עליה להסתגר בבית, ולקבל עליה את הדין.
יש ספרי מתח בהם התעלומה נפתרת רק בסוף. הפתרון בדרך כלל מפתיע, הקוראת לא שיערה שזה הרוצח, או שאולי כן, אבל נזקקה לאישוש. בדרך כלל לא. ויש ספרי מתח בהם הקוראת יודעת כבר בשלב מוקדם למדי מיהו הרוצח, משום שהסופר היודע כל סיפר לה, ומאותו רגע אין לה אלא לעקוב אחרי הגיבור, עד שהתעלומה תתפענח גם לו.
ב"האיש שצפה בנשים", במחצית הספר, מתברר מיהו הרוצח.
כריסטיאן ברגמן, שכיכב גם ב"סודות אפלים" הינו גיבורו של הספר הזה גם כן. כך גם צוות המשטרה לפשעים מיוחדים בשוודיה.
בספר הזה, בניגוד לקודמו בטרילוגיה, העלילה מתקדמת ללא עיכובים וללא שהיות, המתח מתחיל מן הדף השני לערך, ולא מרפה עד סופו של הספר.
רוצח סדרתי, האונס את קורבנותיו לפני הרצח, מעסיק את צוות החקירה המיוחד, משום המאפיינים המיוחדים החוזרים על עצמם בדיוק מזוויע. מעבר לכך שכל מקרה נראה כמו קודמו, רק הנשים שונות, הרי שזה נראה שחזור מדויק של סדרת מקרי אונס ורצח שארעו לפני תקופה ארוכה, והרוצח של אז מרצה עונש מאסר בכלא שמור.
