את קמילה לקברג אני בהחלט אוהבת; כלומר: אהבתי. מתוך סדרת ספרי "פילבקה" שלה (שכלל לא ידעתי שזו סדרה) קראתי שני ספרים, ובהחלט אהבתי הן את כתיבתה והן את העלילות, ואף הבטחתי לעצמי להגיע ליתר חלקי הסדרה, גם אם לא לפי סדר הוצאתם לאור.
לכן, כשיצא לאור ספר חדש, מסדרה חדשה, שמחתי עד מאד, ומיד השגתי לי אחד לקריאה, ומה רבה היתה אכזבתי. כי לקברג כאילו לקתה בתסמונת "הספר השני"; רק שלא ספר שני כאן אלא מה שעתיד להיות "סדרה שניה". בסדרה הראשונה – פילבקה – עיירה אחת ובה קורים וקרו כל מיני מקרים הנחקרים על ידי אותם חוקרים (יש מין טרנד כזה של כתיבת ספרים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך הגיבורים – החוקרים, השוטרים וכו' מופיעים בכל הספרים). סדרת פילבקה, כאמור היתה מרתקת, מותחת, כתובה היטב.
הסדרה החדשה, או לפחות הספר הזה אינם כאלה כלל וכלל.
פיי פגשה את ג'ק כאשר היתה סטודנטית מבריקה לכלכלה. היה לה חבר אחר, אבל ג'ק הצית בה איזו אש, והיא בחרה בו, סטודנט קצת פחות מבריק, בן למשפחה שירדה מנכסיה, והוא נשבע לעצמו שביום מן הימים יהיה היזם הכי גדול והכי עשיר. ואכן כך היה. יחד עם חברו הטוב הקימו חברה, תוך שהם נשענים, בין השאר, על הידע והרעיונות של פיי, שאף פרשה מלימודיה כדי לתמוך בחברה עד ש"תעמוד על הרגליים".
אלא שג'ק היה מסוג הגברים המקטינים והמתעללים, והפך את פיי, אט אט מנערה שמחה ומלאת חיים ותכניות לאשה המפחדת מצל עצמה. כשמצאה את ג'ק במיטתם עם אחת העובדות הבכירות בחברה, אשה צעירה ממנה, התבשרה גם שהוא מתגרש ממנה, ומשום הסכם טרום הנישואין שחתמה, יצאה ללא רכוש כלל.
The past and the future are both part of a single continuum.” (PP 572)
הרבה זמן עבר מאז קראתי ספר שהתחלתי להתגעגע אליו עוד בזמן הקריאה; ספר שרציתי להגיע עד סופו, ובו בזמן שלא ייגמר כל כך מהר, ספר שיש סיפור נפלא לספר, תיאורי יום יום חיים לגמרי של תקופה בהסטוריה, צורך עז להפעיל את הדמיון כדי להיות מסוגלת להתיחס לארועים בשני קווי זמן, ולא לאבד אף אחד מהם, ולא להתבלבל; ספר שלמרות ריבוי הדמויות בו, למדתי להכיר את כולן (בלי לנהל טבלה בצד) ולאהוב ולכאוב עם כל אחת מהן, לדאוג, לצחוק, ושוב לדאוג; להזיל דמעה, לחייך, ליהנות מכל רגע, מכל תפנית בעלילה. ולרצות לנסוע, ממש בקרוב, ללונדון.
שלושת גיבורי הפרק הקודם – Blackout "נתקעו" באנגליה של תקופת מלחמת העולם השניה, בשתי תקופות עיקריות – תקופת הבליץ, סוף 1940 – תחילת 1941, ובאזורים שונים לקראת סוף המלחמה – שנת 1944 עד מחצית 1945.
"נתקעו" משום שהרשת דרכה אמורים היו לחזור לאוקספורד של 2060 סרבה להיפתח. כל אחד מן המקומות בהם כל אחד מהם שוגר לאנגליה, היה תפוס על ידי בני הזמן והמקום, או שהרשת פשוט סירבה להפתח.
וכך, בנוסף לקשיים ה"רגילים" של המלחמה, ההתקפות הליליות על לונדון, ובהמשך – התקפות הרקטות V1 ו – V2, ונוספה להם דאגה, האם באיזשהו מעשה או מחדל שלהם, לאורך כל התקופה, גרמו לשינוי כלשהו ברצף, ואולי שינוי שכזה גרם בעצם להסטת ההיסטוריה, ובנות הברית הפסידו במלחמה, כך שבעצם אין אוקספורד לחזור אליה.
מסע בזמן מופיע בלא מעט ספרים, סרטים, תוכניות טלוויזיה. יש בהם כאלה העוסקים במקרים פרטיים, שאין להם שום נגיעה להיסטוריה הכללית, כמו, למשל, הסיפור "העבר המת" של אסימוב, העוסק ביכולת להסתכל (אך לא לקחת חלק) בעבר; לצפות באירועים שקרו, ובמקרה הספציפי המתואר – הממציא המבקש לדעת האם הוא האשם במותה של בתו בשריפה. או "אשתו של הנוסע בזמן" שכתבה ניפינגר שהוא סיפור אהבה יפה ועצוב, שהאהוב בו בא ונעלם בשלבים שונים.
לעומת אלה, ישנם סיפורים (או סרטים, או תוכניות טלוויזיה) העוסקים בתקופות קונקרטיות, מציבים את הגיבור / גיבורים / גיבורות בתקופה מסויימת, המהווה רקע לסיפור, או אף חלק מן הסיפור עצמו. "נוכרייה" של דיאנה גבלדון, למשל, שולחת את גיבורת הסיפור מאמצע המאה העשרים אל המאה- 18, תוך שהיא מלווה את תקופת המאבק הסקוטי במלוכה האנגלית (במקרה הזה צפיתי בעונה הראשונה של הסדרה, ומכך אני שואבת את המידע שיש לי).
או – קוני וויליס (יש כמובן עוד רבים אחרים וקצרה היריעה מלעסוק בכולם), שיצרה את המסע בזמן במכונת הזמן של אוקספורד, המאפשרת להסטוריונים לחקור באופן מעמיק את דרכי החיים בתקופות אותן הם חוקרים, לא רק מתוך מסמכים אלא ממש על ידי ביקור בתקופה המסויימת אותה הם חוקרים.
…observing from a safe distance is what historians were stuck doing before Ira Feldman invented time travel….” (pp. 23)
את ארונדהטי רוי הכרתי כבר מספרה הקודם "אלוהי הדברים הקטנים" שהיה כל כך קסום ופיוטי ויפה ועצוב; על כן שמחתי מאד כשיצא לאור ספרה החדשה "המשרד לאושר עילאי". לכן, מה רבה אכזבתי מן ההרגשה שהספר "לא סוחב", שהוא מלא מדי בפרטים, אמנם חשובים ביותר, אבל העלילה נשארת מאחור, אם יש בכלל עלילה. יש עלילה; יש כמה עלילות, אבל כל הזמן נדמה לי שדחוף הרבה יותר לרוי לספר לקורא/ת על המצב הפוליטי / חברתי בהודו ובקשמיר, ותיאורי ה"מצב" עולים ומתרבים, נהדרים ומבריקים כזיקוקי די-נור, קליידוסקופ רעשני, ממש כמו הודו עצמה, של כוחות וקסטות, צבעים וריחות, חוקים, אנשי צבא, משטרה, מעמדות.
והגיבורות? הן צצות רק לרגע ומיד נבלעות, כי צריך לתאר ולספר עוד ועוד ועוד.
וכך מוצאת עצמה הקוראת אחרי כך וכך עמודים, כשהיא נתקלת לפתע באיזה שם, מיד היא מתחילה לפשפש בזכרונה, מה תפקידה של הדמות שהופיעה כך פתאום, או לדפדף אחורה ולחפש איפה בדיוק נתקלה בה קודם לכן.
יולה, שפעם קראו לה איילת, כשהיתה ילדה, גדלה בקיבוץ, כמו כל הילדים, ועזבה את הקיבוץ כמו רבות ורבים מבני הדור שלה. חלקם התברגנו והתבססו, מעטים עשו להם שם בעולם או בארץ, ויש גם כאלה שמחפשים את מקומם. יולה עדיין מחפשת, כך זה נראה. נודדת בעולם, הצטרפה להארה קרישנה. מצאה שם אהבה, ואחר כך כבר לא. עכשיו היא באה לארץ, לתקופה. אין דבר הקושר אותה אליו באיזשהו מקום בעולם, והיא חופשיה לנדוד. אבל מתקרבות חגיגות המאה בקיבוץ, והיא נכדה למייסד, בת לאחת מאושיות המקום, אביה שפעם היה שר בשליחות התנועה הקיבוצית, ועכשיו הוא בבית האבות המקומי, בסוף ימיו, הולך ודועך. לעתים קומוניקטיבי, לעתים שוכח. אמא שלה כבר מתה. החיים ביניהם לא היו שלווים וטובים, אבל הם לא היו היחידים שבילו את ימיהם במריבות, ממילא לא נפגשו הרבה, והילדים גדלו בבתי ילדים.
את שנות החישול בבית הילדים זכרה יולה בחיבה מופלגת, היא נהגה לומר שזה היה כמו להיות הלך במדבר וכי על מנת לשרוד אסור להתעכב על זוטות, רצוי שלא להתלונן, חייבים להמשיך, לעבור הלאה, להסתדר עם התנאים. בשנות השישים התנאים היו נוחים למדי ולא דמו כהוא זה לאלה הספרטנים ששררו בימים עברו, כאשר הוחלט לגדל את הילדים כקבוצה בבית הילדים ולא בבתי ההורים. מה שהתחיל בשאיפה להעניק לילדינו תנאים משופרים הפך למציאות מתקבלת על הדעת, למקור גאווה, מתוחזק באידיאולוגיה." (*)
יולה היתה נערה מרדנית ש"חרגה מן הקווים" ועל כן, כבר בשנות הנעורים הורחקה מן הקיבוץ. עכשיו היא חוזרת. או לפחות מגיעה לתקופה לא קצרה.
…מקום שככל אשר תנוסי ממנו לעולם לא תעזבי אותו." (*)
על גב הספר מופיע תיאור קצר – "נורה ובעלה, זוג צעיר וחסר ניסיון שממתין להולדת ילדו הראשון, שוכרים מבעוד מועד את שירותיה של הגב' א' שתטפל בעבודות הבית ובתינוק שיוולד..." ובהמשך, איך נהיו תלויים בה בניהול חייהם היומיומי. ואני לא יכולתי שלא להזכר בספר "שיר ענוג" של לילה סולימאני, ולהתמלא דאגה שמא גם כאן יהיה הסוף מבעית כמו בספר ההוא.
אז לא. לא זה המקרה. אם כי ישנם קווי דמיון (מעטים) בין שני הספרים, בעיקר המקום אותו תופסת האומנת / מטפלת / מנהלת משק בית בתוך המשפחה
גב' א', שבני הזוג, המספר ואשתו, נורה, מכנים באבט, על שם גיבורת הסרט "החגיגה של בבט", משום שבמידה מסוימת הזכירה להם אותה, נכנסה למשפחתם כאשר נורה היתה בהריון, ובהיותה בשמירת הריון נזקקה למישהי שתטפל בבית, ובה בזמן שהבעל נמצא בעבודתו.
באבט נשארה גם לאחר שנולד עמנואלֶה נולד, והפכה לבת בית, הנמצאת תמיד, בשעות היום ועד הערב.
היא הייתה שייכת לאותו סוג של שיח שמחדירים את השורשים לסדקים בקירות או לפינות המדרכה, את המטפסים האלה שדי להם בחריץ בן כמה סנטימטרים כדי לכסות חזית של בניין. היא הייתה עשב שוטה, הגברת א' אבל מן האצילים ביותר. …" (עמ' 137)
ערב אביבי אחד, רגיל ככל הערבים באביב, עוד לא חם מדי, וכבר לא קר בכלל, והשגרה המבורכת נמצאת בכל מקום; ובכן, בערב אביבי אחד שכזה, ערב רגיל לגמרי, מתהפכים עליך חייך. לתמיד.
את יוצאת לצעידת ערב עם אישך, והערב יפה להלל, וכשאתם חוזרים לביתכם, את מוצאת שם ניידת ושוטרים, והם, ללא כחל ושרק עוצרים את בנך הבכור באשמת רצח.
ושום דבר לא ישוב להיות כשהיה.
זה מה שקרה לאווה פרנקו, אשה כבר לא לגמרי צעירה, בסוף שנות הארבעים לחייה, עובדת סוציאלית במחלקה האונקולוגית-ילדים בבית החולים, נשואה לגדעון שיש לו בית ספר לסיף, והם הורים לשלושה – נדב, חייל בצבא, והתאומות – ניר ורותם, בבית הספר התיכון.
חיים בורגניים רגילים שמתרסקים באחת. ושום דבר לא ישוב להיות כשהיה.
אווה פרנקו, המספרת, שחייה התהפכו עליה בערב אביבי אחד, רגיל ככל הערבים. אווה, שכבר הפכה את חייה פעם אחת, כשבחרה לכפר על עברה המשפחתי כנכדה למי ששירת ברייך השלישי, ונפרדה מכל משפחתה, קשרה גורלה עם העם היהודי, למורת רוחו של אביה שהתנכר לה מאז, כל המשפחה התנכרה לא מאז, והפכה לישראלית של כאן ועכשיו.
