אשה הולכת ברחוב, ידה ביד בנה הקטן, חוזרים מבית הספר. גשם. גשם אנגלי, טורדני, כזה שקצת קשה לראות דרכו. עוד רגע יגיעו הביתה. יחצו עוד כביש אחד. הבית מעבר לכביש. ידו נשמטת מידה. הוא מוכרח כבר להגיע הביתה. כל כך הרבה דברים מחכים לו שם. רק עוד כביש אחד.
מכונית מגיחה משום מקום. מטיחה אותו אל השמשה. הוא צונח על הכביש. שלולית כהה מתרחבת סביב ראשו. היא גוחנת אליו. אין בו רוח חיים. זעקה נפלטת מגרונה.
המכונית נסוגה, מסתובבת ונוסעת משם.
כך מתחיל הספר הזה, שאף הוא הדיר שינה מעיני עד השעות הקטנות של הלילה.
מחלקת החקירות במשטרת בריסטול מקבלת לידיה חקירה בעניין תאונת הפגע וברח. ראש הצוות, מנהל המחלקה לחקירות פליליות של בריסטול – ריי סטיבנס, הטירונית במחלקה – קייט, שעד לא מזמן לבשה מדים, והועברה למחלקה זה מכבר, לצוות של סמ"ר סטאמפי
"מלבד קייט, כלל הצוות של סטאמפי את מַלקוֹלם ג'ונסון היציב ואת דייב הילסדוֹן הצעיר, בלש נלהב אבל מרדן, שלדעת ריי נהג ללכת על הקצה במאמציו הנחושים לסגור הרשעות. הם היו צוות טוב, וקייט למדה מהם הרבה. …"(*)
הם מגיעים לבית האם, גובים ממנה עדות ראשונית; לא היא לא ראתה את הנהג. לא היא לא ראתה את הרכב. היא מאשימה את עצמה כי לרגע אחד שמטה את ידו, הניחה לו לחצות לבד את הכביש. לעד תישא עמה את ההאשמה הזו. ואת הכאב שאין דומה לו, את הקריעה בגופה.
אין עדים לתאונה. ירד גשם ואנשים לא היו בחוץ. גם אין נהגים אחרים שהיו בדיוק באזור ויכולים היו לדווח. המצלמות הפזורות בכל רחבי בריסטול, כמו שאר הממלכה, לא קלטו אף לא כלי רכב אחד שנראה נוסע בפראות, או שפוגע בילד
בסרט "מכתב מאשה אלמונית" צפיתי לראשונה בקולנוע, לפני למעלה מארבעים שנים, ולאחר מכן שבתי וצפיתי בו, בוידאו בביתי, שוב ושוב ושוב. משום שהוא סרט מרהיב ביופיו ונוגע ללב, משום ששורה אחת מתוך המכתב נחרתה בי ולא עזבה מעולם.
“Oh, if only you could have recognized what was always yours, could have found what was never lost”
לו רק הכרת את מה שתמיד היה שלך, היית מוצא את מה שמעולם לא אבד.
לאחרונה תורגם הספר עליו התבסס הסרט, ומובן שמיד הוספתי אותו אל הספרים שיש לקראם בהקדם. וכמו במקרים רבים אחרים, התברר כי התסריטאי שוב נטל לעצמו חירות בהעברת הסיפור אל המסך, והוסיף קצת ושינה עוד קצת.
אבל הבסיס נשאר כשהיה.
סופר אחד, השב לביתו שבוינה, מוצא בין המכתבים הממתינים לו מכתב אחד, ארוך למדי הכתוב על כשני תריסרים עמודים. אין הוא מכיר את כתב היד, או את הכותבת.
והיא כותבת לו, איך הכירה אותו בילדותה, עת עבר לגור בדירה ממול לדירתה, איך עקבה אחריו כל השנים, איך התאהבה בו מיד כשראתה אותו ואהבה אותו מאז כל חייה, גם כשבגרה והיתה לאשה, ומעולם לא רצתה באחר.
אין בעולמנו דבר המשתווה לאהבתה הנכזבת של ילדה העומדת בחשכה, כי היא כל כך חסרת תקווה, כל כך מתמסרת, כל כך מתרפסת, כל כך ממתינה במארב ורוגשת, כפי שלעולם לא תהיה אהבתה החשקנית של אישה בוגרת, שמבלי דעת יש בה גם דרישות. רק ילדים בודדים יכולים לאסוף כך את כל הרגש שלהם בלי שיתפזר, …"(*)
אתחיל מהסוף – קראו את הספר הזה, לא רק משום שהוא מרתק ומהפך דפים (לא כיביתי את האור ועצמתי עיניים, הרחק לתוך האשמורת השניה של הלילה, עד שלא סגרתי אותו, בסוף פרק התודות); לא רק משום שהוא מספר, בזעיר אנפין, סיפורה של תקופה (ארצות הברית של שנות הששים, צפון קרוליינה, היחסים בין הגזעים, מעמדן של נשים); ולא רק משום שהוא מספר סיפור שראוי לקראו, אלא משום שהוא מותיר את הקוראת עם לא מעט חומר למחשבה, ומחשבות שילוו אותה עוד הרבה מאד זמן, הרבה אחרי ששמות הגיבורות והעלילה המרכזית ועלילות המשנה יישכחו. וזה כוחו החזק והמיוחד של הספר.
כשקראתי בספר לא יכולתי שלא להזכר, טיפין טיפין, בספר "הנשף" שכתבה אנה הופ, שקראתי לפני כשלוש שנים (ככה זה, נושאים נפיצים כמו הנושא שברקע הספר הזה נשארים לעד.) אמנם הספר ההוא עסק באנשים הסגורים במוסד לתשושי נפש (שכלל גם עניים שלא הצליחו לכלכל עצמם) באנגליה של תחילת המאה העשרים, ו"שקרים הכרחיים" עוסק, כאמור, בארצות הברית של שנות הששים של המאה העשרים, ובאנשים חופשיים, אלא שברקע שני הספרים נמצאת האאוגניקה, או ליתר דיוק, אותו ענף באאוגניקה העוסק ב"המעטת" המינים הפחות משובחים של האנושות.
וכך כתבתי בפתיחת הביקורת על "הנשף":
כדי לקרוא בספר הזה צריך/ה הקורא/ת להיות מודע/ת לכמה מושגי יסוד, ובראשם: תורת האאוגניקה, שהיא פילוסופיה חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. (מתוך "וויקיפדיה")
כדי שניתן יהיה להשביח את המין האנושי יש "לסמן" את החלקים המשובחים יותר ואת המשובחים פחות, ואת אלה שאינם משובחים כלל, ולפעול, בדרכים שונות, כדי להרבות את הפריטים מן המין המשובח ולהמעיט את הפריטים מן המינים הפחות משובחים ואת אלה שאינם משובחים כלל, יש להמעיט אף יותר.
הדרכים לעשות זאת יכולות לנוע בין הרג / חיסול הפריטים הלא משובחים, עבור ב"הפרדה" בין המינים זכר ונקבה, כך שלא יוכלו להתרבות, או עיקור של פריטים בלתי משובחים, גם כאן, על מנת שלא יוכלו להתרבות."
אביגיל, פסיכולוגית ששרתה שנים רבות בממד"ה היא גיבורת הספר והמספרת שלו. הספר כולו נמסר לנו, הקוראות, בגוף ראשון.
אביגיל שרתה בממד"ה – שהוא אגף מדעי ההתנהגות בצה"ל. בין תפקידיו של ממד"ה – כתיבת תורה מקצועית ופרסום הוראות מקצועיות, ייעוץ ארגוני לרמטכ"ל, לסגן הרמטכ"ל ולמטכ"ל, פיתוח תורות לפיתוח מנהיגות ועוד. אביגיל בחרה שלא לשרת כקב"נית, משום שלטענתה התפקיד שיעמם אותה, ומצאה נישה משלה – פיתוח התורה להכשרת לוחמי חי"ר (בעיקר, אבל לא רק) להיות מסוגלים להרוג, מבלי שנפשם תיפגע באופן חמור. כי הלוחמים הצעירים של היום, ובכן –
…'כל דבר שמפעילים מרחוק עם כפתורים הוא טבעי בשבילם. אין להן בעיה להרוג מרחוק, זה כמו משחק. אבל לפגוע מקרוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי. הם בקושי משחקים בחצר, הילדים האלה, וגם לא הולכים מכות. השכונה שלהם נמצאת בטלפון, הכל סמלי, העולם האמיתי בקושי קיים. לפעמים אני חושבת שהיינו צריכים קודם כל ללמד אותם לשחוט תרנגולת, או לשבור למישהו את האף באגרוף, לפני שאנחנו מצפים מהם להרוג בני אדם.' " (עמ' 10)
מי שפתח לה את הדלת, אי אז, לתפקיד המיוחל, נתמנה זה מכבר לרמטכ"ל – רני רוזוליו, והיא מוזמנת ללשכתו, כדי ליעץ לו. ההיכרות ביניהם נמשכה לאורך השנים, היא מכירה אותו מצוין.
…ידעתי שהוא חזק אבל לא עשוי מברזל, הוא לא היה מהסופרמנים הנדירים שצומחים בצבא רק פעם בדור או שניים. …רוזוליו היה אמיץ לב ורציני וחכם, אבל לפעמים נתקע בהיסוסים וצריך היה לחלץ אותו משם, כדי שיוכל לדהור קדימה." (עמ' 9)
סדר צריך להיות! הסדר שצריך להיות הוא שקודם כל צריך לקרוא את הספר, ורק אחרי כן לראות את הסרט, או הסדרה במקרה הזה. כי הספר תמיד יש בו כל מיני עניינים, מחשבות, סיפורים צדדיים שלא יעלו בסרט. לפעמים הסרט או הסדרה יוסיפו כל מיני היבטים שאין בספר, כמו ב"משחקי הרעב", למשל, כשהוסיפו את חדר הבקרה (שלא הופיע בספרים), כך שיכולנו להתרשם מהתכנונים ומה"מאחורי הקלעים" של המשחקים. או, ב"שומרת אחותי", כשהסרט "הפך" את הסיום, ונתן משמעות אחרת לגמרי לספר.
אבל ב"שריפות קטנות בכל מקום" הפכתי את הסדר, וקודם צפיתי בסדרה. והסדרה מצוינת, אגב, עשויה היטב, שחקנים ושחקניות מצויינים (ריס ווית'רספון כאם המשפחה נפלאה ביותר, ומזכירה קצת את תפקידה הצדקני לא פחות ב"שקרים קטנים גדולים". וזאת היתה טעות. צריכה הייתי לקרוא קודם כל את הספר, משום שהתסריטאים נצמדו, אמנם לסיפור המרכזי, אבל נטלו לעצמם חירות בשינויים מינוריים לכל אורך הסדרה, וגרמו ל"הטייה" של הסיפור, גם המרכזי, לכיוונים קצת אחרים. כך מצאתי עצמי "מתקנת" את הספר פעם אחר פעם, לאורך כל הקריאה, ובכל פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהסדרה היא השינוי, לא הספר.
וסדר אכן צריך להיות. גם בספר עצמו, בקהילה בה חיות גיבורות הספר, שייקר הייטס, צריך להיות סדר:
…בשייקר הייטס היתה תוכנית לכל דבר. כשהעיר תוכננה ב־ 1912 – זאת היתה אחת הקהילות המתוכננות הראשונות בארץ – בתי הספר מוקמו באופן כזה שכל הילדים לא יצטרכו לחצות רחוב ראשי. רחובות צדדיים התמזגו עם שדרות מרכזיות, ולאורך שורה של נקודות אסטרטגיות פוזרו תחנות הסעה ציבוריות שהובילו נוסעים אל מרכז קליבלנד. למעשה , המוטו של העיר היה: "רוב קהילות המגורים פשוט נוצרות. הקהילות הטובות ביותר – מתוכננות" . הפילוסופיה שעמדה בבסיס התפיסה הזאת היתה שכל דבר בחיים צריך – או חייב, למעשה – להיות מתוכנן מלכתחילה, וכך יהיה אפשר למנוע כל דבר לא צפוי, לא נעים, קטסטרופלי." (*)
כך התנהלו הדברים בשייקר הייטס. היו חוקים, הרבה חוקים, בקשר למה שמותר ומה שאסור לעשות…. רצועת הדשא הצרה שבין המדרכה לבין הרחוב נקראת "מדשאת עץ" – בגלל עץ אפרסק צעיר שקישט כל חזית של בית – ושלא מוציאים את מכלי האשפה אל הרחוב בכל שישי בבוקר, אלא משאירים אותם בחלק האחורי של הבית, כדי למנוע מחזות מכוערים של פחי אשפה פזורים על המדרכה. אופנועים גדולים, שעל כל אחד מהם ישב גבר במדי עבודה כתומים, נכנסו אל כל שביל גישה ואספו את האשפה מתוך חצרות נסתרות מהעין, ומשם העבירו אותה אל משאית גדולה שנעה ברחוב. …" (*)
מאז שלמדתי לקרוא אני קוראת ספרים. אני זו שאפשרו לה לגשת לספריה לשאול ספרים, למרות שעל פי התקנון בקיבוץ ניתן היה לשאול רק לתלמידי כתה ב' ומעלה. הייתי בכתה א', אבל לקרוא לימדתי עצמי כבר בגן, עת הסתננתי בהפסקות לכתה א' והתאמנתי על מה שכתוב על הלוח. מהר מאד אפשרו לי לקחת יותר מאשר הספרונים הדקים האלה, משום שהייתי מחזירה אותם ולוקחת אחרים באותו היום.
לפני למעלה מעשור התחלתי לכתוב על ספרים, תחילה במסגרת פורום ספרים ב- YNET, שאף ניהלתי במשך שמונה שנים, ובמקביל התחלתי לכתובת בבלוג שלי (שאף עורך אחראי לא יחליט יום אחד שאין ערך לפורומים ויסגור).
לאורך השנים, מאז שאני כותבת על ספרים, נתקלתי לא פעם בשאלה, או אפילו באמירה חד-משמעית, שודאי אני כותבת ספר בעצמי, או כבר כתבתי, ואני רק מחכה להזדמנות לפרסם אותו.
ובכן – לא. אני לא כותבת ספר. גם לא כתבתי ספר.
בזמן האחרון אני רוצה להוסיף – טרם; טרם כתבתי ספר, או סיפור קצר. כי עכשיו כבר יש לי רעיון. שניים בעצם – האחד רעיון לסיפור קצר, האחר רעיון לספר.
את שניהם הייתי שמחה מאד לקרוא אם מישהי/הו הי(ת)ה מפרסם/ת, אבל עד כה לא נתקלתי בספר הזה. לגבי הסיפור – את הבסיס שלו קראתי פעם, איני זוכרת איפה ומי כתב, וממילא הסיפור שלי הולך לכיוונים אחרים, אבל הרעיון שבבסיסו (של הסיפור הקצר שטרם כתבתי) שאוב מסיפור אחר. וממילא, רוב הסיפורים כבר סופרו – כי כמה סיפורים כבר אפשר להמציא בכלל?
קצת הסטוריה: לקראת סוף המאה ה-19 עם תחילת ההשפעה הרוסית למנצ'וריה התפתחה קבוצת הכפרים הסינית הקרויים בשם הכולל "חרבין" והפכה לעיר, בין היתר משום שהיתה על תוואי הרכבת הטרנס סיבירית שחצתה את מנצ'וריה. עם תחילתה של פעולה המסילה, בתחילת המאה העשרים עברו לעיר מספר משפחות יהודיות מרוסיה ובשנים שלאחריהן נוספו עליהן עוד ועוד משפחות, לאחר מלחמת רוסיה יפן, חיילים יהודים משוחררים ובהמשך – פליטים מפרעות 1905 – 1907. אחרי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה היהודית בחרבין והיו בה, מלבד המוסדות היהודיים הקיימים בכל קהילה יהודית – בית עלמין, בתי כנסת, בתי מדרש, גם חיי מסחר עשירים, חיי תרבות עשירים ובהם אף מרכז מוזיקלי נחשב, תנועות נוער ציוניות, והיהודים נהנו מאוטונומיה תרבותית ומסחרית, כשאר המיעוטים באזור.
ב- 1932 נכבשה העיר על ידי יפן, ובהמשך הוכרזה כבירת מדינת הבובות היפנית מנצ'וקוו. ב- 1945, עם הכניעה היפנית לבנות הברית נפלה חרבין לידי הרוסים, ובהמשך נמסרה בחזרה לסינים.
בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים היגרו רבים מיהודי העיר שעוד נותרו בה לישראל, וכיום אין בה עוד יהודים, צאצאים לקהילה של אז, אך חלק מבנייני הציבור של אז נותרו כאתרים הסטוריים.
"… מיעוט יהודי בתוך קהילה רוסית החיה בעיר סינית תחת כיבוש יפני, שהקימה בחרבין אור לגויים ולכל הקהילות היהודיות במזרח…" (עמ' 237)
"…גם בשעותיה הקשות המשיכה הקהילה היהודית להתקיים בגאון ולקיים חיים אוטונומיים מלאים. למרות עזיבתם של רבים, המשיכו בתי הספר, בית החולים ובית הכנסת לפעול כסדרם. חגים ומועדים נחוגו בראש חוצות, עיתונים יהודיים הופצו באין מפריע, נופשים פקדו את הדאצ'ות שמעבר לנהר. …" (עמ' 254 – 255)
העיר חרבין בתקופת השלטון היפני היא מקום ההתרחשות של עלילת ספרו של אריאל בר "סירות הדרקון", ומבוססת בחלקה על אירועים אמיתיים ואנשים אמיתיים שחיו בה. כיאה לרומן הסטורי הוסיף בר דמויות נוספות ובעיקר הפך את חייהם של אותם אנשים למשהו מוחשי בעיני הקורא/ת, מוחשי הרבה יותר מאשר כמה שורות בספרי ההסטוריה.
