בראשית היה אייזק אסימוב, והוא נתן חיים לרובוטים, ואפילו חוקים בסיסיים נתן להם, להתנהגותם:
לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע.
רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון.
רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.
באחד מספרי הסיפורים הקצרים שלו, סיפר אסימוב על ניסוי שנערך בבית אחד, עם רובוט בשם "טוני". טוני הוצב בביתה של אשתו של אחד המדענים החוקרים, בעת שבעלה נעדר (לצורך הניסוי מהבית). טוני דמה בכל דבר ועניין לאדם אמיתי, אולם עם יכולות של מכונה. הניסוי נועד לבדוק כיצד יתמודד אדם (במקרה הזה אשה, עקרת בית) עם נוכחות רובוט-בית, והאינטרקציות ביניהן. איני זוכרת באיזה ספר קראתי, או את שמה, או את שמו של בעלה, אבל את טוני אני זוכרת. בטוני של אסימוב נזכרתי כשפגשתי את "אדם", הרובוט שנקנה על ידי המספר – צ'רלי פרנד. אדם היה אחד מתוך עשרים וחמישה רובוטים, הדגמים הראשונים שעדיין היו דגמי נסיון, ויחד עם זאת הועמדו למכירה לציבור הרחב.
לשנים עשר דגמים מהמהדורה הראשונה הזאת קראו "אדם" ולשלושה עשר קראו "חוה". נדוש, אמרו כולם, אך מסחרי. המדע כבר הפריך את תפיסת הגזע הביולוגי ועשרים וחמישה הדגמים תוכננו על פי מגוון מוצאים אתניים. היו שמועות ואחר כך תלונות על כך שלא ניתן להבדיל בין הערבי ליהודי. תכנות אקראי בצירוף חוויות חיים יעניקו לכולם חופש גמור בהעדפה מינית. … (עמ' 10)
אנשים נושאים עמם סודות בכל אשר ילכו, לעתים לאורך כל חייהם. משהו שאינם רוצים להתוודות עליו בפני איש. בגלל בושה, בגלל פחד.
ויש סודות חונקים, שאי אפשר כלל לספר.
אפילו אם מנסים. אפילו אם מנסות.
כן, יש קטגוריה אחת של סודות, כאלה הקשורים במקרה או מקרים רבים, שנשים רבות (וגם לא מעט גברים) מכירות. סודות שלא מדברות עליהם. סודות שכשמנסות לדבר משהו עולה בגרון ומחניק את המלים. ואת מנסה ומנסה, ולא מצליחה.
והשנים עוברות, והחיים כבר לא יהיו מה שהתכוונת שיהיו ולפעמים הם מתפרקים לך לגמרי, או שאת מצליחה להחזיק, לפחות את המסגרת, אבל בפנים את חלולה.
ולא רק את. כמו אבן שזורקים למים ומעגלים-מעגלים מתרחבים סביבה, כך גם המשפחה שלך, והחברות שלך, והחברים שלך, והחברים שלכם, והחברים והחברות של הילדים, והמורים, ומקום העבודה. כולם מושפעים, והם אפילו לא יודעים מה פגע בהם, מה פגע בך. כי זה סוד.
אָלִיה, גיבורת "זיכרון סמוי, הנובלה הראשונה בספר, חזרה ערב אחד מאסיפת הורים בגן, הגן של נוגי שלה, בת השלוש. שכונה לא ממש מרכזית, עם רחובות צדדיים, לא לגמרי מוארים.
כשהגיעה לביתה כבר היתה מישהי אחרת. והיה נדמה לה שזה תיכף יעבור, תוך יום או יומיים, או שבוע, או חודש, או בשנה הבאה. אבל זה לא עבר.
הוצאת עם עובד החלה, בשנים האחרונות, להוציא לאור בתרגום מחודש כמה וכמה מסופרי המתח שאהבנו לקרוא לפני עשרות שנים, ביניהם, כמובן, המלכה הבלתי מעורערת – אגתה כריסטי. תרגום חדש מטבע הדברים הופך את הקריאה לנגישה יותר, ודאי לבני הדור הצעיר (שלא יבינו על מה ולמה ההתרגשות), ואף לבני דורי שהתרגומים הישנים נראים להם לפתע (או לא לפתע) מגושמים למדי.
ואם בתרגום עסקינן, איני מקנאה כלל וכלל במתרגמת המצוינת של הספר הזה – מיכל אלפון – שנאלצה לבחור בין שמירה על סדר האלפבית העברי, לבין זה הלועזי, ולהחליף את האות C ב- ג' (ואז למצוא שמות דומים לאנשים ולמקומות). אלפון בחרה באלפבית העברי, ולוּ שאלה אותי הייתי בוחרת אחרת, ומוסיפה ביאורים, אבל פרט לכך, הרי שתרגומה מעולה לגמרי.
הרקול פוארו, אחד משני גיבוריה האלמותיים של כריסטי, קיבל לביתו מכתב ובו הודעה על רצח שעתיד להתרחש בעיירה אנדובר בתאריך מסוים, וחתום על ידי א.ב.ג. ואכן, ביום שנקבע במכתב נרצחה אשה אחת באנדובר, ששמה גב' אשר.
זמן קצר לאחר מכן התקבל מכתב הנוקב ברצח עתידי בעיירה בקסהיל-און-סי, ואכן בתאריך הנקוב נרצחה באותה עיירה אשה צעירה, העלמה ברנרד.
המכתב השלישי הצביע על רצח עתידי בגמפטון-און-סי, אך עוד לפני שהספיקה המשטרה להערך, התבצע הרצח הנוסף, והפעם הנרצח הינו אדם מוכר, עשיר ורב השפעה – סר ג'פרי גלדסטון.
איך לכתוב ספר? איך לגשת למלאכת הכתיבה? האם הרעיון קודם לסיפור? האם הסיפור כותב את עצמו או שהסופר/ת יודע/ת מה יהיה סופו? האם כל הדמויות מגובשות, או שאפשר לפעמים להגיע לאמצע הספר ומתברר שהוא "לא מספיק ארוך", ואז צריך "לעבות", אולי להוסיף דמויות, אולי להרחיב בתיאורן של הקיימות? והעלילה – האם היא מגובשת דיה? וכמה להרחיב בעלילות המשנה? והאם לכלול איזו אג'נדה בספר? כי אם לסופר/ת יש אג'נדה ברורה ומובהקת, למה שלא יפתו את הקורא/ת העתידי/ת עם סיפור שיש לו (סוג של) מוסר השכל?
בב תומס, כך למדתי מאתר ההוצאה קרטיס בראון, היתה, בעברה פסיכולוגית קלינית בשרות הבריאות הציבורי וכעת עובדת כיועצת ארגונית בתחום בריאות הנפש ותחומים אחרים. דומה למדי לגיבורת הספר של – רות הרטלנד.
רות הרטלנד עומדת בראש מרפאה לטיפול בנפגעי טראומה, טיפול בשיטה מיוחדת האמור לספק פתרונות מהירים (יש שיאמרו "אינסטנט") לבעיות הנובעות מטראומה, בתוך ששה מפגשים שבועיים.
המרפאה, כמו כל שירותי הבריאות ובריאות הנפש, סובלת מתקצוב חסר ו"חיה" בעיקר מתרומות קרן מסוימת. המרפאה מנסה לפתור את בעיותיהם של אלה שהמערכת הממשלתית לא פנויה לטפל בהם.
לרות הרטלנד היתה פעם משפחה "לדוגמה"; בעל אוהב ותאומים, בן ובת. עתה היא גרושה, בתה נמצאת בקצה השני של העולם ובנה נעדר מזה מספר שנים. אמה של רות מעולם לא היתה אם מתפקדת מספיק, כך לפחות בזכרונותיה, ועתה היא נמצאת בדיור מוגן, בשלבי דמנציה מתקדמים.
באחד הימים הגיע למרפאה לפגישה עם רות בחור צעיר שהזכיר לה, במראהו, בדיבורו, בג'סטות הקטנות, את בנה הנעדר. הופעתו של הצעיר מערערת את נפשה של רות, ובמקום לנהוג במקצועיות המצופה ממנה ולהעבירו למטפל/ת אחר/ת החליטה לטפל בו בעצמה.
מובן שהחלטה כזו יחד עם מצבה שלה אינה החלטה מקצועית, ועל כן בחרה להסתיר את תחושותיה ורגשותיה גם מפני היועץ שלה, אליו היתה פונה בכל פעם שחשה שנסדקת היכולת המקצועית שלה. להמשך קריאת אם טובה דיה – בב תומס
הימים ימי קורונה וסגר חלקי; אנשים ונשים נקראות ונקראים להשאר בבתים עד יעבור זעם או עד שיתבהר המצב; סא"ל שמועתי, שדרכי ההפצה שלו השתפרו פלאים מאז המצאת הווטסאפ והפייסבוק, עובד שעות נוספות ומפיץ תילי תילים של הודעות והתראות, וגם הודעות והתראות סותרות, תיאורית קונספירציה כאלה ואחרות, תוך שהוא נעזר במומחים עלומים אך ידועי שם.
זמן נפלא לאסקפיזם. זמן נפלא לקרוא ספר מתח, מקומי, שאפשר לזהות בו תרחישים אפשריים או קיימים (או קונספירטיביים) מעכשיו ומכאן, משקעי עבר אמיתיים או מדומים, זמן ל"הערעור האחרון" ספרם המשותף של ליעד שהם ויובל אלבשן, שהביאו עמם, כל אחד, הן יכולת נפלאה לספר סיפור, והן אג'נדות שונות שאיכשהו הם מצליחים לשלב בספריהם.
בספר הזה נכנסים ומשתלבים יחדיו – מעמדו של בית המשפט העליון: אקטיביזם שיפוטי כן או לא, תחושות הקיפוח העדתי, הממשל החדש שירש את מפא"י, ניסויים רפואיים בחיילי צה"ל, השימוש באצטלת הבטחון כדי לפעול במחשכים, ועוד.
משה גילון, נשיא בית המשפט העליון, סמל למעמדו האייקוני של בית המשפט, אקטיביסט משפטי הנלחם על אותו מעמד אייקוני הוא הגיבור הראשון בספר. גילון שכל לא מכבר את רעייתו האהובה והקשרים המשפחתיים עם בתו טעונים למדי, ועם בנו מרוחקים לגמרי.
בסוף הספר (לא ספויילר) יש שתי ילדות מתות. שתי ילדות השוכנות בממלכת הילדים התת-קרקעית, כפי שהגדירה זאת אחת משתי האמהות של הילדות המתות – נורית פלד אלחנן, אמה של סמדר אלחנן. סמדר אלחנן פלד נהרגה בפיגוע במדרחוב בן יהודה ביום 4 בספטמבר, 1997. בת 14 היתה במותה.
At first when you hear about an explosion, any explosion, anywhere, you keep hoping that maybe this time the finger of fate will not turn toward you. Every Israeli knows this. (pp. 218)
מין תקופה כזו, שכל אדם שחי כאן אז זוכר בדיוק אותה הרגשה. כולם מתקשרים לכולם. בודקים שכולם בחיים. גם אני. בפורים בשנת 1996 התפוצץ מחבל מתאבד בכניסה לדיזנגוף סנטר. בתי בת ה-15 אז עבדה באותו יום באחת החנויות שם. במשך שעה ניסיתי להתקשר לאן שיכולתי, כשיכולתי משום שמרבית הקווים "נפלו" ולא ניתן היה להתקשר כלל. השעה הארוכה בחיי. עד שהודיעה לי שהיא יצאה משם. סמדר לא התקשרה. והזמן עבר ועבר, והיא לא התקשרה. באותה שנה שסמדר נהרגה נולדה עביר. נולדה בצד הלא נכון של הסכסוך. להמשך קריאת Apeirogon – קולום מק׳קאן (Colum McCan)
הערת המלביה"ד: נכון, ימי קורונה וזה, ויש סיכוי שחלק אם לא כל האירועים יבוטלו.
הרשימה מעודכנת על פי מה שידוע כרגע; יש לבדוק בסמוך לארועים עצמם (הערה נכונה לכל זמן, אך במיוחד עתה).
יכול להיות שאני אופטימית, או נאיבית, או סתם לא מודעת למה שקורה.
אבל אולי, רק אולי, ישתנה פתאום המצב לטובה – ואז לאן תלכו אם לא תדעו?
17.3.2020 – החל מ- 14:00 – חגיגות פטריק הקדוש
מולי בלומס – הירקון 100, תל אביב
17.3.2020 – 20:30 – התרנגולים: הרמיקס
עם: תזמורת המהפכה
אודיטוריום – שד' הנשיא 140, מרכז הכרמל, חיפה
17.3.2020 – 20:30 – פסטיבל באך בירושלים: מבחר קנטטות וקונצ'רטי
דוד שמר, מנצח וסולן בצ'מבלו (ישראל)
עודד רייך, בס
תזמורת הבארוק ירושלים
הנדל- הפתיחה לאופרה "רינלדו"
קנטטה רי"ב 56 : "בחדווה אשא את הצלב"
הקונצ'רטו הברנדנבורגי מס' 5- סולנים עידית שמר ודוד שמר.
קנטטה רי"ב 82- "די לי"
אולם הכנסים – ימק"א – ירושלים
