את כל שנות ילדותי העברתי בקיבוץ. עד גיל שלוש (וחודשיים, אם נדקדק) הספקתי לעבור חמישה (!) מקומות מגורים, ואם אשרטט קו על המפה, הרי שנדדתי מצפון לדרום. נולדתי בקיבוץ לחוף הכנרת, משם עברנו, אבי, אמי ואנוכי לקיבוץ הולדת של אמי, משם עברנו לעיר הולדתו של אבי, שם נתפרדה החבילה, אמי ואני עברנו לקבוץ במרכז הארץ, ובסופו של דבר הגענו לקבוץ על גבול רצועת עזה. בשנים מתוך אלה ישנתי לצד הורי באותו בית, בשלושה, כולל זה האחרון, זה שיש לו החלק המכריע בעיצוב האני הבוגרת שאני, היתה לינה משותפת.
רבות כבר נכתב ונאמר על הניסוי החברתי הזה, יש שיאמרו – ניסוי בבני אדם, שאנו קראנו לו לינה משותפת, מעט מאד נאמר על ההורים ועל האמהות בפרט. ספרה של צ'פלין ממלא איזשהו חוסר, מוסיף מידע על תחושותיהן של אלה, שפעם לא נשאלו כלל האם יסכימו להלין את ילדיהן רחוק מהן. זה היה הנוהג, ואין לסטות ממנו.
כמה דברים בלטו לעיני במהלך הקריאה: רוב של אמהות מקיבוצי השומר הצעיר, שלמרות שהיום ישנה רק תנועה קיבוצית אחת, אז היו הבדלים לא קטנים בין התנועות (או, כמו שהגדירה פעם באזני אשה אחת שגדלה בקיבוץ הולדתי – אצלינו היו בתי ילדים, בשומר הצעיר היו אלה בתי יתומים; הגדרה שלה, לא שלי. אני מגדירה את כולם בשם הזה, בכולם נמנעה מהילדים והילדות קרבה גדולה להורים.)
ספר מתח מן הסוג החביב עלי ביותר, כזה המדיר שינה מעיני (פשוטו כמשמעו – לא עצמתי עין עד שלא סגרתי את הספר), מרתק לגמרי, נקרא מכריכה עד כריכה ביום אחד (כולל כל הסחות הדעת). וגם אם יש בו כמה מופרכויות, למי איכפת?
זואי ווקר, נוסעת בכל יום ברכבות מביתה לעבודה וחזרה, אותן שעות, אותה שגרה. הרכבות בלונדון, בשעות הבוקר והערב צפופות למדי, ולא לגמרי נעימות למסע. באחד הערבים, בדרכה חזרה לביתה, בגאזט, החינמון המקומי, בעמוד המודעות הדיסקרטיות אליו הגיעה לאחר שכבר קראה, או לפחות עברה על כל העיתון, נתקלה במודעה מוזרה: כתובת אתר, מספר טלפון ותמונה; התמונה היתה מוכרת עד מאד, תמונתה שלה.
זואי ווקר שבה לביתה נסערת, כי מה לה ולמודעות דיסקרטיות? בן זוגה מנסה להרגיע אותה, לומר לה שזו רק מישהי דומה. אבל התמונה שמופיעה למחרת, תמונה של אשה אחרת התפרסמה באותו מדור, באותו מקום בדף העיתון, אשה שאך לא מזמן הופיעה בעיתון בהקשר אחר לגמרי, מפתחות ביתה נגנבו ממנה בעת שהיתה ברכבת, והמשטרה בקשה, באמצעות כתבה בעיתון להעלות מודעות לכייסים ושאר פושעים ברכבות.
תמונה שלישית לא מותירה מקום לספק, האשה השלישית המופיעה במודעה במדור הדיסקרטי נרצחה כמעט מיד לאחר מכן. זואי ווקר החלה לחפש דרכים לדווח למשטרה, מבלי להשמע פרנואידית או הוזה, לחפש דרכים להבין, בעצמה, מה פשר המודעות הללו, ובעיקר, לחשוד בכל אחד סביבה שהוא הוא העומד מאחורי המודעות האלה.
יש ספרים כאלה, שאת לוקחת ליד בלי ידיעה מוקדמת, ללא הכרות עם ספרים אחרים של הסופר/ת, בלי שראית ביקורות והמלצות; סתם כי הוא שם, והכריכה האחורית לא מרבה בסופרלטיבים מוגזמים (שתמיד חשודים בעיני), כי הציור על העטיפה משמח את העיניים, כי הוא נראה בדיוק מתאים לשבת מנוחה. ואז – לקחת ושקעת, ולא הנחת מהיד כמעט כלל, כי הוא כל כך מרתק וחכם, מהפך דפים וכיפי. "הנוסעת האחרונה" הוא כזה.
נינה סימון בנבנישתי (אמא שלה נורא אוהבת את נינה סימון) אף פעם לא הרגישה כמו ילדה אהובה. יש הורים כאלה. יש ילדים וילדות כאלה.
… אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, אֶת הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש. (עמ' 126)
… מי שלא יקרה לאימא שלה, אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים. היא יכולה לגשש כמו עטלף ששולח גל קול ושום הד לא חוזר אליו, אין מי שישמח איתה כשתעשה צעד נכון, שיציע לה מעקה כשכמעט תמעד. אין מי שיחרד איתה מנפילה. תסלחי, אומרים, שחררי כבר, תשאירי מאחור, תני לעצמך מנוח, … אבל איך להצליח לשחרר כשההפקרה עוד נמשכת, כשהיא מתחדשת יום-יום? (עמ' 148)
נינה היא אשה צעירה מכמירת לב כמעט; חיה לבדה בתל אביב, בדירה שהעמיד לרשותה המעסיק שלה, עבורו היא עושה שליחויות, על אופניים, יום יום; דירה במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, מקום שלא יוצאים בו לבלות, ולא מסתובבים בו כך סתם.
במקום אחר כתבתי היום – בעולם נורמלי הייתי מבלה את הבוקר בחזרות, ולא במטבח; את הצהריים בחברת מכרים וחברים וחברות, ולא בבית; בעולם נורמלי כנראה לא הייתי ממשיכה לקרוא את הספר הזה עד תומו. ולא משום שהוא כתוב רע. הוא כתוב לא רע בכלל, אפילו טוב לעתים. אלא שהוא מבולבל; מבולבל כאילו לא החליטה הסופרת מה היא רוצה לכתוב. סיפור אהבה על סף הרומן הרומנטי, סיפור מתח, תעלומה, סיפור על הטבע הפרוע, זה שטרם מוּשטר ותוּרבּת, טרם הוכנס בין גדרות וניתן לו שם – שמורת טבע, או אולי סיפור על החריגים בחברה, אלה שנופלים בין הכסאות, אלה שהחברה לא השכילה לטפל בהם ולהכיל אותם.
כן, כל אלה נמצאים בספר הזה, גם קצת שירה, כי אם כבר לקחת כל כך הרבה עניינים ולערבב אותם, צריך להוסיף גם פואזיה; זה מוסיף משהו ומעיד על רוחב אופקיה של הכותבת.
קתרין דניאל קלארק, שכולם הכירו בשם "קאיה", ובכפר הסמוך נקראה רק "ילדת הביצות" היתה בתם הצעירה של איש ואשה שקבעו מושבם בין הביצות בסמוך לכפר ברקלי קוב שבצפון קרוליינה. בצעירותה עזבה אמה את הבית ומעולם לא חזרה, ובזה אחר זה עזבו כל אחיה ואחיותיה, אפילו זה הקרוב אליה ביותר בגילו, זה שהגן עליה פעם מפני אביה, כשזה חזר שיכור (מצב רגיל) מן הכפר. אחר כך נשארו רק היא ואביה ואחר כך גם הוא נעלם, והיא נאלצה, בגיל צעיר במיוחד, לדאוג לעצמה, תוך שהיא מתחמקת בלי כל קושי מפקידת הרווחה המקומית שניסתה למלא חובתה ולדאוג לילדה העזובה.
מזמן מזמן, לפני חמישה וחצי שבועות, כשרק התחילו לדבר כאן על הקורונה המוזרה הזו בסין, ורצוי היה מאד להתרחק מאנשים שבדיוק שבו משם, נסעתי לקיבוץ לבקר את אמי, והלכתי לומר שלום לפרלמנט הוותיקים, המתכנס על אחת המרפסות. אחרי שהבטחתי שהפעם האחרונה שביקרתי בסין היתה ביולי 2012, הוזמנתי לשבת עמם מעט, והשיחה התגלגלה, בין השאר לספרים.
"קראת את הספר של עמליה רוזנבלום?" נשאלתי; "טרם" אמרתי, "אבל הוא מחכה לי". "תקראי, כדאי לך." אז הבטחתי שאקרא.
אחר כך באו ימים שבהם התכנסנו, כולנו, יותר ויותר בבתינו, וזמן הקריאה התרחב פלאים, והלב לעתים התמלא חרדות ומועקות, ואז קראתי ב"הארץ" מאמר של עמליה רוזנבלום, שיש לה בו טור קבוע, שנתן גושפנקא לחרדות ומועקות (גם) בימים של חוסר ודאות. וידעתי שהספר הבא שאקרא יהיה הספר הזה "זמן שאול".
את שאול סמל, גיבור הספר, תיעבתי כמעט מן ההתחלה; שאול סמל, סופר מצליח מאד, נמצא, בתחילת הספר, בניו יורק של אחרי פיגועי ה- 11 בספטמבר, לאחר חצי שנת הוראה באוניברסיטה כמרצה אורח, על סף שובו לארץ, עניין ההופך את היום הזה, שבוע לאחר הפיגועים ליום הגרוע ביותר, לטעמו, באותה שנה.
והוא כל כך לא רוצה לחזור. כל כך טוב לו להיות מרצה נערץ ומוערך, שלא אכפת לו מאף אחד, להיות רחוק מהביצה המקומית, מהלחצים לשוב ולכתוב, כי כבר עשר שנים לא הוציא ספר; רחוק מהשתתפות בארועי ספרות מקומיים וקרתניים (לטעמו), כמו תחרות הסיפור הקצר, שהוא נקרא לשפוט בה, או ניהול איזה פסטיבל בפריפריה, רחוק מאשתו לשעבר, ומשני ילדיו המתבגרים, רחוק מאמו השתלטנית.
אחד מהגילטי פלז'רס (לא מצאתי מונח בעברית באתר האקדמיה, אולי "חטאי תענוגות" יתאים כאן?), הוא לקרוא, מפעם לפעם ספר המוגדר כ-צ'יק-ליט (עוד מונח שטרם נמצאה לו מקבילה בעברית), כזה שלא מחייב שום דבר, שנקרא מכריכה-עד-כריכה במהירות ובעונג רב (אם הוא כתוב היטב, כמובן), שלא משאיר דבר חוץ מעננה קטנה נעימה בשולי התודעה.
כאלה הם ספריה של ליאן מוריארטי, שלא פעם אני צריכה לשוב אל הביקורת שכתבתי עליהם כדי להיזכר בתוכנם. דומה שמוריארטי עלתה על נוסחה מנצחת, מה גם שספרה "שקרים קטנים גדולים" עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה; היא כותבת רהוטה, אינטליגנטית, שנונה במידה, פמיניסטית במידה, ותמיד-תמיד טווה עלילה מרתקת, עם איזה סוד או אירוע שיתפענחו בסוף הספר.
הספר "שלוש משאלות" נפתח בחגיגית יום ההולדת השלושים וארבע של שלושת הגיבורות-האחיות: שלישייה – לין וקאט (תאומות זהות) וג'מה, השלישית, שאינה זהה אך נהרתה ונולדה יחד אתן. במהלך הערב, לקראת סיום הארוחה באחת ממסעדות היוקרה בעיר, לאחר עוגות יום ההולדת (שלוש עוגות, אחת לכל אחת) ושירת "יום הולדת שמח" (שלוש פעמים, שיר לכל אחת) מתפתח איזה ויכוח בין שלושתן שמסתיים בפציעה של האחות ההרה ממזלג פונדו שנתקע, בטעות, בבטנה, בפציעה נוספת של אחות שניה, זו שבטעות נעצה את מזלג הפונדו בבטן אחותה ההרה, פציעה שנגרמה מפגיעה בשולחן, תוך התעלפות ונפילה, והאחות השלישית האחראית להזמין אמבולנס, ללוות את אחיותיה לבית החולים ולהודיע לכל בני המשפחה.
מה הביא לויכוח הנוקב, זה שבסיומו ננעץ מזלג פונדו בבטנה של אשה הרה? על השאלה הזו עונה הספר.
בראשית היה אייזק אסימוב, והוא נתן חיים לרובוטים, ואפילו חוקים בסיסיים נתן להם, להתנהגותם:
לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע.
רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון.
רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.
באחד מספרי הסיפורים הקצרים שלו, סיפר אסימוב על ניסוי שנערך בבית אחד, עם רובוט בשם "טוני". טוני הוצב בביתה של אשתו של אחד המדענים החוקרים, בעת שבעלה נעדר (לצורך הניסוי מהבית). טוני דמה בכל דבר ועניין לאדם אמיתי, אולם עם יכולות של מכונה. הניסוי נועד לבדוק כיצד יתמודד אדם (במקרה הזה אשה, עקרת בית) עם נוכחות רובוט-בית, והאינטרקציות ביניהן. איני זוכרת באיזה ספר קראתי, או את שמה, או את שמו של בעלה, אבל את טוני אני זוכרת. בטוני של אסימוב נזכרתי כשפגשתי את "אדם", הרובוט שנקנה על ידי המספר – צ'רלי פרנד. אדם היה אחד מתוך עשרים וחמישה רובוטים, הדגמים הראשונים שעדיין היו דגמי נסיון, ויחד עם זאת הועמדו למכירה לציבור הרחב.
לשנים עשר דגמים מהמהדורה הראשונה הזאת קראו "אדם" ולשלושה עשר קראו "חוה". נדוש, אמרו כולם, אך מסחרי. המדע כבר הפריך את תפיסת הגזע הביולוגי ועשרים וחמישה הדגמים תוכננו על פי מגוון מוצאים אתניים. היו שמועות ואחר כך תלונות על כך שלא ניתן להבדיל בין הערבי ליהודי. תכנות אקראי בצירוף חוויות חיים יעניקו לכולם חופש גמור בהעדפה מינית. … (עמ' 10)
