חוב: צלו האפל של העושר – מרגרט אטווד

 

חוב

"המניע לכתיבת ספר זה הוא סקרנות – הסקרנות שלי – ואני מקווה שכתיבתו תאפשר לי להתעמק בנושא שעליו אני יודעת מעט מאוד, אבל מסיבה זו בדיוק הוא מעורר את סקרנותי. הנושא הוא חוב."  (עמ' 11)

 הנה כך, במלים אלה, מודה אטווד כי הנושא – חוב – אמנם מעניין אותה מאד, אבל אין לה ממש מושג מהו ואיך נוצר, וכך אנו מוצאים עצמנו מלווים אותה במהלך מחקרה, לאורך ההיסטוריה האנושית, הדתית, הספרותית, המשפטית ועוד ועוד.

 ודוק – למרות שאין זה ספר פרוזה, הרי שהוא מרתק עד מאד, ולו רק משום שאטווד כתבה אותו (והיא הלא מפליאה לכתוב). אבל לא רק. מסתבר שלנושא הזה – חוב – יש פנים רבות, שכלל לא הכרנו, ולא העלינו על דעתנו. כך למשל – עבדות החוב, עניין הנמשך מאז המאה השמונה עשרה לפני הספירה (לערך) ומתקיים עד ימינו אנו:

 "עם הדברים הראשונים שאנשים יכלו למשכן נמנו אנשים אחרים. .. עבדות-חוב לא עברה מן העולם. בהודו של היום יכול אדם להיות למעשה עבד-חוב כל חייו… חשבו גם על המהגרים הבלתי חוקיים  … שנאמר להם שעליהם לעבוד לנצח מבלי לקבל שכר כדי לפרוע את עלות המסע. …

צורה נוספת של עבדות-חוב במאה התשע-עשרה היתה מקובלת אצל משכירי חדרים ובגדים לזונות, או מנהלי בתי בושת שבהם מזונן של הבנות ולבושן נזקפו לחובתן בחשבון אינסופי שלא היתה להן כל אפשרות לפרוע אותו. צורה מסוימת של עבדות זו קיימת עדיין בימינו, וכאן נוסף לאותו חשבון אינסופי גם מחירי הסמים הממכרים. .." (עמ' 58 – 59)

 או – מיסוי. כולנו שונאים לשלם מסים, אבל מסים הם חוב. חוב שאנו חבים לבעל הסמכות:

 ".. מלכתחילה היה המיסוי מעין סחיטת דמי חסות: אם המסים שולמו לממסד הדתי, היו משלמי המסים אמורים לזכות בהגנת האלים; אם המסים שולמו למלך או לקיסר, המשלמים היו אמורים לזכות בהגנת צבאו. … באופן תיאורטי, יש הבדל בין מיסוי ובין מישהו שנכנס לבית פרטי ונוטל ממנו חפצים. לזה קוראים "שוד", ואילו כשמדובר במסים, אמורים לקבל משהו בתמורה. מה בדיוק מקבלים בתמורה? אלה הם נושאים שעליהם מרבים לדבר במערכות הבחירות המודרניות." (עמ' 76)

עניין אחר הוא ה"צדק החברתי"; כן, בדיוק זה מן הקיץ האחרון. זה שלובש לאחרונה פנים של "תספורות" של טייקונים בעלי חוב:

 "תיאוריית החלחול בכלכלה טוענת כי טוב שהעשירים יתעשרו עוד יותר, כי חלק מעושרם יחלחל ללא ספק למטה בזכות פזרנותם השופעת, ויגיע אל מי שניצבים בשלב נמוך מהם בסולם הכלכלי. … ואם תיאוריית החלחול של העושר היא החיובית, הרי צדה השלילי הוא תיאוריית החלחול של החוב. החובות המחלחלים מבעלי חוב גדולים אולי אינם גדולים כשלעצמם, אבל הם גדולים מספיק בעיני אלה שעליהם הם מטפטפים." (עמ' 97)

 משמעויות שונות של המלה "חוב". אם מנתחים את נוסחי התפילה בכנסיות השונות, ומשווים לכתבים בארמית מתקופתו של ישו, מסתבר ש"חטא" קשור לחובות, ולאו דווקא לעניינים שבינו לבינה. מובן שבתקופות מאוחרות יותר נכרך החטא יותר ויותר עם ענייני המין, אם כי ה"חוב" לא נשכח. כך, במאה ה- 19:

 "… שתי משמעויות של המילה "חורבן" במאה התשע-עשרה. בעיני גבר בן המאה ההיא, פירוש המילה היה חורבן פיננסי… אבל לאישה בת המאה התשע-עשרה חורבן פירושו היה בראש ובראשונה חורבן מיני – לקיים יחסי מין, מרצון או שלא מרצון, לפני הנישואין, או אפילו להיחשב כמי שקיימה יחסים שכאלה... " (עמ ' 101)

 ועוד בענייני מסים – הידעתם שמס הכנסה היה במקורו סוג של מס למימון מלחמות?

 "עם זאת, אפשר להעמיס הרבה מסים על גבה של מלחמה מרעננת וצודקת לכאורה. …

תזכורת קטנה: מס ההכנסה הוטל לראשונה בבריטניה בשנת 1799 כאמצעי למימון המלחמות הנפוליאוניות. … המלחמות שמסי ההכנסה נועדו לממן באו והלכו, אבל מס ההכנסה עצמו ממשיך להתקיים. …" (עמ' 127)

 והחוב הגדול מכולם – זה שאנו חבים לטבע / לאמא אדמה, קראו לזה באיזה שם שתרצו. אטווד מזכירה לנו כי ניצול משאבי הטבע הופך מסוכן להמשך הקיום האנושי.

 "… כשהאנושות מתחילה להיות מרגיזה מדי- גדולה מדי, מטונפת מדי, הרסנית מדי לכדור הארץ – התוצאה היא מגיפה. …" (עמ' 169)

 "האנושות עשתה עסקה פאוסטיאנית ברגע שהמציאה את הטכנולוגיות הראשונות, כולל את החץ והקשת. בני האדם החליטו אז להתרבות בצורה בלתי מבוקרת, במקום להגביל את שיעור הילודה כדי להתאים את גודל האוכלוסייה למשאבים הטבעיים. כדי לסייע לצמיחה זו הם הגדילו את אספקת המזון באמצעות מניפולציה במשאבים האלה, ולשם כך הם המציאו טכנולוגיות יותר ויותר חדשניות ויותר ויותר מורכבות. עכשיו נמצאת בידינו מערכת הטריקים המסובכת ביותר שידע העולם אי-פעם. המערכת הטכנולוגית שלנו היא הטחנה שטוחנת כל מה שמבקשים ממנה, אבל אף אחד לא יודע איך מכבים אותה. התוצאה הסופית של ניצול טכנולוגי יעיל לחלוטין של הטבע תהיה מדבר חסר חיים: כל ההון הטבעי יאזל, מפני שטחנות הייצור זללו אותו, והתוצאה תהיה חוב אינסופי לטבע. אבל עוד זמן רב קודם לכן יבואו חשבון עם האנושות." (עמ' 182)

 בסיום הספר  – ספויילר – לא תהפכו לכלכלנים המומחים לענייני חוב, חובות ושאר נושאים שבמאזן, אבל בין כל פריטי הטריוויה הממלאים כל חלקה טובה בתאים האפורים, יתווספו פריטים מרתקים ומעניינים.

כי אטווד, כמו אטווד, יודעת לספר סיפור, גם כשהיא מוסרת עובדות יבשות לגמרי.

 הספר הזה אינו סיפורת; יש בו מן הספרות העיונית, ומשכך, יש לו הערות שוליים. אלא שהערות אלה מופיעות בסוף הספר, ואין להן הפניות מתוך הפרקים עצמם (וחבל). מצד שני, אין הקריאה נפגמת על ידי דפדוף לסוף הספר וחזרה.

 הספר הזה מומלץ לכל מי שרוצה להבין מעט יותר את הכאוס הכלכלי שסביבנו, וזאת בשפה המובנת לכל נפש. (וכמו בכל מחקר, גם כאן סומנה, איכשהו, המטרה בסופו. כן, יש לה אג'נדה, כמה אג'נדות, ואין לה שום מניעה להביא אותן גם כאן. וזה בסדר גמור).

חוב: צלו האפל של העושר. מרגרט אטווד. תרגום (מעולה) ברוריה בן-ברוך. הוצאת כנרת. (206 עמודים)

(פורסם ב – 26 בפברואר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Payback: Debt and the Shadow Side of Wealth – Margaret Atwood)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *