תשאלי – לאה איני

"טיבו של מקום קטן שהוא כתא מיקרוסקופי במעבדה. ועדיין, זעיר ככל שיהיה יתרחש בו עולם ומלואו." (עמ' 35)

"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות. שורות שאולי מלכתחילה לא היו מכניסות אותנו ביניהן, כל כמה שהכניסו, אילו נערכה לבאים ועדת קבלה. המיון, הסינון, הבידוד וההסתגרות מפני – היו נטועים עמוק בדי-אן-אי של תושביו עצמם." (עמ' 40)

נולדתי וגדלתי בקיבוץ. קהילה קטנה, שכולם מכירים את כולם ויש בה מעמדות (גם אם אף אחד לא מצהיר על עובדה זו בריש גלי), ויש לה ועדות קבלה; לא כל אחד יכול לבוא ולגור בקיבוץ, אפילו אם הוא קונה שם בית (היום, אחרי ההפרטות למיניהן, צריך גם לקנות את ביתך בקיבוץ, לא מספיק לעבור ועדות קבלה); הצורך להשתייך לקהילה מחייב ויתורים על חלקים ב"אני", באישיות, ברצונות הפרטיים, בצרכים האישיים השונים, ממש כמו שבני האדם שונים איש מרעהו ומרעותו.

אבל ככה זה בקהילה קטנה.

אחר כך בגרתי ונישאתי, והלכתי, שוב, לקהילה קטנה אחרת – ישוב קטן בשומרון שהייתי חברה בגרעין ההקמה שלו. גם לישוב הזה היתה ועדת קבלה, והיו בו אנשים מקורבים יותר ומקורבים פחות, וגם בקהילה הזו צריך היה לוותר על כל מיני מאפיינים אישיים כדי להשתייך.

כי ככה זה בקהילה קטנה.

המספרת בספרה החדש של לאה איני – "תשאלי" – אף היא חיה בקהילה קטנה, אליה עברה מן העיר הגדולה, היא ומשפחתה הקטנה – איש, אשה ובת – בעקבות החלום לבית ופיסת קרקע, ובעקבות הפרסומים המהללים את המקום, "המתחם" כפי שנקרא בפי יושביו, הקרוב לכל מקום ("רבע שעה מכפר סבא" כך "מכרו" פעם את ההתנחלויות, כשניסו למכור איכות חיים), ואף היא מתבקשת לוותר על חלקים באישיותה, כדי להתאים עצמה לקהילה.

 

"זה מקום קטן, מאוד קטן, חזר ואמר בעלי בטרם עברנו ליישוב המרוחק מהעיר שבה גרנו זה למעלה מתריסר שנים. ובמקום כזה, הוא התרה בי, תהיי חייבת להפסיק להיות ביישנית ולגור בתוך עצמך. אין ברירה, תיאלצי להתנהג אחרת: להתעניין בשכנות! להזמין! לבקר!" (עמ' 21)

"אבל ידעתי למה בעלי התכוון. פה, ביישוב הקטן – הרחבה שזכתה לשם "חורש הצעירה" – הדברים לא יהיו רשמיים. ודאי שלא מבודדים. כולם מכירים את כולם. כולם חברים של כולם. מקום שבו נכנסים יוצאים, יוצאים ונכנסים. …" (עמ' 22)

והקהילה הזו מעיקה על כתפיה, מעיקה עד מאד. איכשהו היא מוצאת עצמה בתחתית שרשרת המזון, הכי לא מקובלת בכוורת הזו (דימוי של איני), הכי מרוחקת מן המלכה. לא מצליחה להשתלב במרקם החברתי, אולי משום שהמגרש שלהם הכי קטן, אולי משום שאינם משקיעים דים בגינון "מפונפן" כצו האופנה, אולי משום שאינה מוצאת עניין בהחלפת מתכונים ושיחות חולין, אולי משום שרוב "משפרי הדיור" צעירים ממנה במקצת. ואולי אינה משתלבת כי אינה משתלבת, כי אינה מתאימה לקהילה קטנה. יש אנשים כאלה. יש נשים כאלו.

אבל היא מנסה.

המעגל השני המעיק על כתפיה של המספרת הוא הבית עצמו. (או שמא יש לכנותו – המעגל הראשון.) הבית הזה, שנקנה במיטב המשכנתאות שיש לבנקים להציע, מתגלה כאותם בניינים שתרבות ה"יהיה בסדר" שולטת בבנייתם. כל השכונה, המתחם כפי שהיא מכונה, בנויה מבתים שתקלות מתגלות בהן לעתים קרובות, והם ושכניהם מארחים שיפוצניקים ומהנדסים ושמאים חדשות לבקרים, וכשמשהו מתוקן מיד מתקלקלים דברים נוספים. צינור שמתפוצץ, חשמל שמתנתק, קירות חדירים למי גשמים, רעפים שעפים ברוח כי לא הודבקו, מרצפות שזזות ממקומן. וכך הם מבלים זמנם בלהזיז ולארוז, לנקות ולהחזיר למקום, ושוב, וחוזר חלילה.

מדכא למדי.

והמעגל השלישי המעיק על כתפיה של המספרת, הוא המעגל המשותף לכולנו, החיים במקום הזה, שהוא קשה וכואב ומעיק לעתים. לעתים עד יאוש.

"זה רק בארץ הזאת, ששואה שווה קורבנוּת, הגירה – גלות, לאום – דת, ומלחמה – דרך חיים, שכל הממשלות, ולא-משנה-מאיזה-צד, מאלפות אותנו לעשות יד אחת כנגד הטבע האנושי הרגיל, כאילו אנחנו איזו להקה של פרימאטים שגרדים אחד לשני בגב, …" (עמ' 70)

במוסף "הארץ" ספרים פרסמה מיה סלע ביקורת על הספר הזה, וטענה כי איני וויתרה על הספרות במידה מסוימת, כדי לקדם אידיאולוגיה; "ספרה של לאה איני הוא כתב אישום חריף על המקום שבו אנו חיים, אבל הוא גם כתב כניעה ספרותי שבו הפובליציסטיקה פולשת לטקסט ומשתלטת על המילים".

את הביקורת קראתי אך ורק לאחר קריאת הספר, כדי שלא תושפע דעתי עליו ממנה.

וכן, יש בספר הזה הרבה כאב על המקום הזה, ה"על-מקום" שאנחנו חיים בו, כולנו. כאב הגובל ביאוש לפעמים.

וגם טענות הנגד, הנשמעות תדיר (נפלא פה, נפלא פה!)

"עלאיזהכאבאתםמדברים?!זההכולפהחלבודבש!תתעוררו:איןעודביתכזה,עַםכזה,שמשכזאת,בשוםמקוםבעולם!וכאילוששמהאיןטרור,איןאיסלאם,איןשחיתות!נו,אזכלמישמזייןת'מוחהואמפונקפחדןהומושמאלהבוגד!" (עמ' 96)

אבל אי אפשר לומר שהפובליציסטיקה גברה כאן על הספרות. בשום פנים ואופן אי אפשר לומר כך.

לאה איני, שפגשתיה לראשונה ב"ורד הלבנון" הנפלא שהוא אוטוביוגרפי, ומאז התאהבתי בה לתמיד, ואני חוזרת ופוגשת בה בכל ספר שהוציאה מאז לאור – "סוסית" שהוא ספר פרוע ופנטסטי, ו"בת המקום" הלוקח את הקורא/ת למקומות זרים ואנשים אחרים, וכל אחד מהם נשא את סגנונו שלו המיוחד, כאילו לא סופרת אחת כתבה את כולם. השפה משתנה, האקלים, הרקע. ואף כאן, ב"תשאלי" שפה חדשה, סגנון חדש, ואלמלא הכרתי מעט מקורותיה של איני, כי אז אפשר שהייתי קוראת אותו כבדיוני לגמרי. הספר הזה הוא, בעיני, היכולת לספר סיפור ממנו צומחת תמונת החיים. ומאחר שאלה החיים שלנו, קל לטעות ולחשוב שפובליציסטיקה לפנינו.

אבל זהו סיפור. לגמרי סיפור.

ועל החיים האלה, שאי אפשר כמעט לסבול אותם יותר כותבת איני:

"..להיות בעדר הכללי. בצק אחד. גושי בשר. אבק אדם. המון. עם לבדד ישכון. ציבור עבדים ושפחות. אזרחים באזור לחימה לאין קץ. נפגעי פעולות איבה. נפגעי טראומה. נפגעי פוסט טראומה. פצועים. הלומי קרב. נכי צה"ל. אלמנות. בשר תותחים. יתוים. שכולים. "גיבוריםשבמותםציוולנו". אזרחים שחבים את חייבם ל"גיבוריםשבמותםציוולנו", על אף שנולדו וצוו כמוני-כמונו – לחיות. תושבים תחת סכנת חיים. מלחמות. לאין קץ. לחימות. לאין קץ. מבצעים. לאין קץ. מרדפים. סיכולים. חיסולים. כתרים. סגרים. מצורים. מחסומים. גדרות. הריסת בתים. גירוש. הצתות. שרפות. עקירות. התנכלויות. הרעלו. לאין קץ-לאין קץ. אינתיפדות. ראשונה ושנייה ושלישית. פיגועי טרור. פעולות התאבדות. פעולות תגמול. נוטלי אחריות. לא נוטלי אחריות. יחידים. ארגונים. מתאבדים. אוטובוסים מתפוצצים. מטעני חבלה. מטעני נפץ. אבנים. סכינים. רובים. גראדים. סקאדים. טילים. מנהרות. לאין-קץ-לאין-קץ-לאין-קץ. שונאים. משניאים. גזענים. מתבדלים. מוסתים. מסיתים. מתנכרים. משיחיים. לא רואים מעבר לקצה אפם. פיקחים שאינם רואים כלל. מעמידי פנים. לא עומדים במצוקות הקיום-מקום. …." (עמ' 114)

".. העל-מקום שוב ליקק את פצעיו לאחר מלחמה, וסיקור ההלוויות הצבאיות היה פינה קבועה בחדשות כמעט כתחזית מזג האוויר. לא יכולתי לשאת זאת יותר. את בזבוז השמות. הפסד הצעירים. הבכיות על הקברים. ההספדים הסיטונאיים. …" (עמ' 117)

וזה קשה. קשה מאד וכואב מאד לחיות כך.

 

ספר מומלץ בהחלט וכדאי לגמרי.

תשאלי – לאה איני. הוצאת דביר – רוח צד. 166 עמודים.

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל!)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *