"זו הפתיחה כנראה, או אחת מהן: השלג, הבחורה, הבית ברחוב הנשפך אל הנהר, האיש במעיל הגשם הסתווי העושה את דרכו לבית, בעקבות הבחורה, שוכח או לא שוכח את ילקוטו על המדרכה, קובר או לא קובר את ראשו בין כתפיו, לא, לא דורך על שרוכי נעלו הפרומים, זה כבר יותר מדי." (עמ' 27)

איש אחד שפעם אהב נערה אחת. נפרדו, לא ברור למה. עכשיו הם נפגשים שוב. בניו יורק. בשלג.

לה יש חיים אחרים עכשיו. בעל וילדה. הוא נשאר מאחור עם המשפחה שלו. גם עם אבא שלה.

אבא שלה היה, פעם, עילת הפגישה ביניהם; פעיל חברתי מעדות המזרח, מושא מחקרו של האיש, באוניברסיטה. מפגש בין ישראל הראשונה, הלבנה, הפריווילגית, לבין ישראל השניה, זו של השכונות, אלה שהובאו לארץ המובטחת ונדחקו לשוליה. בעצם, האב אמור היה להיות רק אחד מתוך המחקר, אבל האיש נשבה ונשאר.

והיתה גם הבת; נערה בת שבע עשרה, שלא זכתה להשכלה מסודרת אבל ידעה לצטט חלקים ניכרים מרומנים גדולים של המאה ה-19.

"מפאת הבהלה שתוקפת אותך לפתע, חולשת האיברים המשונה הזו שמזכירה שפעת, אתה מתנפל על העובדות, מונה אותן בזו אחר זו, כמו רוכל. הכרת את האישה הזו כשהייתה בת שבע עשרה. אהבת אותה תשע שנים ושלושה חודשים. חלפו מאז שש שנים ושבעה וחצי חודשים. יש לה בעל, יש לה ילדה. היא חיה בניו יורק עם בעלה ובתה. היא קוראת לך לפעמים סלומון אף gל פי שזה איננו ולא היה אף פעם שמך." (עמ' 12 – 13)

גם משפחה "מסודרת" לא היתה לה, נזרקה הלוך ושוב בין אמה לאביה, עד שנשארה אצלו.

מתישהו אהבו עד מאד, האיש והנערה. אחר כך כבר לא.

אחר כך עזבה.

אחר כך הגיע לבקר,כי קראה לו.

"… זה הבית שלה, הדלת שלה שמאחוריה היא עושה את מעשיה וחושבת את מחשבותיה, המעשים והמחשבות שהם חייה. יש לה בית, חיים. …" (עמ' 26)

ביקורת אחת שכתבתי פעם, על ספר אחר, מתחילה במלים:

"תם ולא נשלם

ולא יישלם לעולם..

וחבל. כל כך חבל

ורק אפשר לנסות ולאחות את קטעי החוטים – הסיפורים הנרמזים בהערות …. – ולחשוב מה עלה בגורלם של גיבוריה

אבל הרי סופן של העלילות הוא רק חלק (קטן) מן החוויה שבקריאה"

אותן מלים ממש הדהדו לי כשסיימתי לקרוא את הספר הזה; תם ולא נשלם.

משהו על הצורה: עורך הספר טוען כי הכתיבה בגוף שני היא כמו על ידי האשה האהובה המנסה לשקף את זרם התודעה שלו: "… הנוסח הנבחר כתוב כפנייה של האהובה-האוהת אל האהוב, אבל מתוך קרבה גדולה לודעתו ולמחשבותיו, כאילו מתוך ניסיון לדמיין אותן מבפנים…" (עמ' 164). אני קראתי זאת בצורה אחרת: השימוש בגוף שני נעשה כאן, כך קראתי, על ידי האיש עצמו, בדרך ייחודית, תחבולה ספרותית מעניינת שנקטה הסופרת. למען האמת, עד כדי כך נסחפתי עם הקריאה, עד שלעתים מצאתי עצמי מופתעת שאני קוראת בגוף שני ולא בראשון. יתרה מזאת, הנספח שבסוף הספר, מתוך טיוטה אחרת לספר, המובא בגוף ראשון, כלל לא נראה לי כחלק לא אינטגרלי מן הספר.

ועוד הדהוד היה לי כאן, מן הספר "קול צעדינו"; האב הנוכח נפקד, שמעשיו וענייניו חשובים מן הכל, הנעדר תדיר ממשפחתו.

הספר הזה, אם ייקרא על ידי מכריה / אוהביה של מטלון, ייקרא, בחלקו כרומן מפתח, ויחפשו בו את ההתאמות לדמויות מן החיים. אלה מאתנו שלא הכירוה, יוכלו לקרוא מעט ב"אחרית הדבר" מאת דרור משעני, העורך; כשלעצמי טרם החלטתי אם המידע המופיע כאן נחוץ לי, או שמא הייתי מוותר עליו ומתרכזת בספר בלבד. עניין שכנראה לעולם לא תהיה לי תשובה מוחלטת בגינו.

קריאה בספר היפה הזה, היפה כמו פיוט, מלווה כל הזמן בצער על מותה ועל כל הספרים שעוד לא נכתבו.

שלג – רונית מטלון. הוצאת: עם עובד. 184 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)