לא פעם ולא פעמיים אני קוראת איזו ידיעה בעיתון, ושואלת את עצמי, כי לא יהיה פולו-אפ, מה קרה לאנשים נשואי הידיעה הזו אחר כך? הם חיו? הם מתו? הם השלימו? נפרדו? איך הם המשיכו בחייהם? אבל לא מעט ידיעות מתחילות בדיווח לקוני, ושם הן גם מסתיימות.  

גוטר שגיא לקחה סיפור כזה, שאירע לפני כעשרים שנים, ידיעה על גבר שישב במכוניתו וחיכה שהאור האדום ברמזור יתחלף לירוק, וגבר אחר נכנס אל הרכב והכריח אותו לנסוע לאנשהו תוך איום באקדח. זהו. איני זוכרת ידיעה כזו. היא מסוג אותן ידיעות שאני יכולה לקרוא, לצקצק בלשוני, ולדפדף הלאה. למחרת, או לכל היותר שבוע לאחר מכן, כבר לא אזכור דבר מן הסיפור. אבל האיש שישב במכוניתו ומישהו נכנס לרכבו עת חיכה לחילופי האורות ברמזור, והכריח אותו לנסוע למקום מסוים, האיש הזה לא שכח, והחיים שלו השתנו, או לא, והוא נושא עמו זכרון טראומטי, ואולי פוסט טראומה. ולאיש הזה יש אולי משפחה, ואולי גם חייהם שונו או לפחות נוגעו מן האירוע הזה. כולנו המשכנו הלאה, כי לכולנו קורים מקרים ויש לנו צרות משלנו, והאיש הזה, שגבר זר נכנס למכוניתו, פלש למבצרו, האיש הזה לא שייך אלינו, לא נוגע לנו.  

ובאה גוטר שגיא, ודלתה את הסיפור הזה מטורי הפשיעה בעיתונות, והשתמשה בו כבנקודה ארכימדית, ובראה לאיש הזה משפחה, וקורות חיים, אשה לשעבר ובנות בוגרות, שלכל אחת מהן חיים משלה, שהושפעו, איך לא, מחיי הוריהן, ומפרידתם. ואם כבר, הרי שבראה גם עולם שלם לאיש שפלש אל תוך היום יום של האיש שישב ברכבו והמתין לחילופי האורות ברמזור, ובראה לו משפחה, הורים ואחים, אהבה גדולה וכאב גדול (כי הרי מי יכנס כך למכונית שאינה שלו ויחטוף אותה עם נהגה באיומי אקדח, אם לא מישהו שיש לו כאב גדול וצרה גדולה?), לקחה ידיעה לקונית, ובראה עולם שלם.  

יש בה אהבה גדולה, לגוטר שגיא, לאנשים ולנשים בעולם שבראה; אין היא בזה להם בחולשותיהם ובמעשיהם שלא תמיד עולים בקנה אחד עם הנוהג המקובל בחברה המערבית שלנו, והיא נותנת לכל אחד, לגיבוריה ולגיבורי המשנה מקום בעולם, ומגלה חמלה והבנה.  

הספר הזה מרתק ומלבב, וכדאי מאד לקראו .