ג'ודי פיקו אוהבת לדון בספריה בסוגיות חברתיות ומוסריות שונות, ולהביא אותן בפני הקוראת, שלעתים מתלבטת איזה צד מוסרי יותר, ובמי כדאי לתמוך, כמו, למשל, ב"שומרת אחותי", ויש גם ספרים, כמו "צעד  גדול קטן , שבהם מוצבת מראה בפני הקוראת, ומכריחה אותה לבחון את עצמה. לפחות קצת.

כמה את גזענית, מתחת לכל המלים היפות, מתחת לעור, כמה, באמת, אפילו שאת לא שמה לב?

כן  אנחנו הלבנים הפריבילגים לא תמיד מודעים לכל זכויות היתר שפשוט יש לנו. כך כותבת פיקו באחרית דבר לספר:

…אם אתם לבנים, כמוני, אינכם יכולים להיפטר מזכות היתר שלכם, אבל אתם יכולים לנצל אותה לטובה. אל תגידו, אני לא שם לב לגזע בכלל! כאילו זה משהו חיובי. תכירו בעובדה שהבדלים בין אנשים מקשים על מישהו לחצות את קו הסיום, ותפלסו נתיבים הוגנים להצלחה לכל מי ששונה מכם. תחנכו את עצמכם. אם אתם חושבים שמתעלמים מקולו של מישהו, התריעו על כך במקום פשוט לשתף פעולה. …"

רות ג'פרסון עבדה כאחות מיילדת בבית חולים קטן, ויום אחד נקראה למיטת יולדת, לאחר הלידה, והתברר כי הורי התינוק דוגלים בעליונות לבנה, ולא מוכנים בשום אופן שתטפל בבנם הפעוט, או באם.

מספר ימים לאחר מכן, עת השגיחה על התינוק, בלי לגעת, אחרי ביצוע מילה, איבד התינוק את הכרתו, ומשום שאסור היה לה לגעת בו, נגעה או לא נגעה.

וכשניסו להחיותו, וביקשו ממנה להשתתף בהחייאה, ואז כן נגעה, וכל המאמצים כשלו, הואשמה רות ברצח התינוק.

האם היא באמת אשמה? האם הפעילה כח רב מדי בזמן ההחייאה, ובכך גרמה למותו? האם כעסה על הוריו עד כדי כך שגרמה למותו? אולי הניחה לו למות כשאיבד את הכרתו?

אבל היא שחורה, והוא לבן שונא שחורים, והוא פגע בה, בדרכו המתנשאת, והיא נעלבה, יותר משנעלבה בדרך כלל, והרי למדה כל השנים לחיות בצד העלבון של היותה חסרת זכויות יתר.

עורכת הדין שמונתה לה היא מן הסנגוריה הציבורית. לבנה. אחת שיכולה להרשות לעצמה להיות רודפת צדק, משום שנולדה מן הצד הנכון, ונשואה לרופא בעל קריירה משגשגת.

ובכל זאת, הן מצליחות לגשר, איכשהו על פערי הגישות, כך שהן יכולות לעבוד ביחד.

כדרכה של פיקו, הספר מוגש דרך זוויות הראייה השונות של גיבוריו, והסיפור כולו נטווה ביניהן.

כדרכה של פיקו יימצא איזשהו פיתרון, שהקוראת מקווה שגם בחיים יש פתרונות שכאלה, סגירת מעגלים, אם כי הקוראת מודעת לכך שהחיים לא תמיד נוהגים כמו בספרים.

ולמרות אלה, הספר מרתק ומהפך דפים, ואלמלא הימים האלה, העמוסים כל כך, הייתי כנראה מסיימת אותו מוקדם בהרבה.

ומשהו שמצאתי, על אבל:

…כמה בדידות יש באֵבל. לא משנה מי עוד מתאבל, אתה נמצא בבועה קטנה משלך. גם כשאנשים מנסים לנחם אותך, אתה מודע לזה שיש מחסום בינך לבינם, מחסום שעשוי מהדברים הנוראים שקרו לך ושמבודדים אותך…"