אל הספר הזה הגעתי כמעט באקראי, שכל מה שידעתי עליו הסתכם בהמלצות חמות בכמה פורומי ספרים.

כמעט כמעט נטשתי לאחר שניים או שלושה הסיפורים הראשונים, ובכל זאת המשכתי עוד, עד שכבר לא היתה לי כל סיבה להפסיק, משום שנשביתי לא מעט בקסם כתיבתה של שגיא, ביכולתה לספר סיפור שלם, מרוכז ומהודק, בלי לוותר על ניואנסים, לקשור בין סיפורים שונים, כשהקוראת מבינה את הקשר הזה רק על פי שמות גיבורי וגיבורות הסיפורים השונים, ולחבר פיסות מכאן ומכאן, כדי להשלים עוד פיסת מידע, וכל הסיפורים נשארים פתוחים, כאילו התאפקה הסופרת ולא כתבה את פסקת הסיום, משאירה לקוראת את החירות הגמורה להחליט מה יבוא אחר כך.

רומי, למשל, המכונה "מחכים לרומי" משום שהיא חיה במעין בועת זמן משלה, מופיעה בשלושה פרקים, כל אחד מהם מנקודת מבטו של אדם אחר – אמה המאושפזת במצב אנוש לאחר תאונת דרכים, ומחכה שכבר תגיע לבקרה, לפני שתמות; רומי עצמה, הפוגשת  בשדה התעופה איש אחד שפעם היה וכמעט, וכבר לא; יואב, אחיה, שנוסע לחלץ אותה, אולי, מעצמה במלון באוסטריה. ולכל אחד פרק משלו, והפרקים אינם עוקבים, ואת צריכה לעצור רגע ולהזכר איפה נפגשת באנשים האלה קודם.

זה סיפור די פשוט של אנשים, לפעמים נשברים בהם חלקים, יש כאלה שלב, יש כאלה שנפש, יש כאלה שיד."

וישנה קארינה, שחלומות מבעתים את שנתה, חלומות המזכירים לה איך כמעט טבעה פעם, ובסוף לא.

ויש בה פתאום איזה ויתור, כנראה שם הוא נולד, הרגע הזה שמהבהב בתוכה גם היום, זה שיודע שתמיד אפשר גם למות פתאום, גם זו אופציה"

האם סתם נסחפה עם המים, או שמא משהו אחר, אפל יותר היה שם?

ויש עוד.

לפרקים יש שמות, ושנה בה הם מתרחשים, או מתיחסים לאותה השנה, ואין סדר כרונולוגי בין השנים המוזכרות. אולי ככה צריך קצת יותר להתעמק? אולי לא.

ספר לירי, מכמיר לב.

וכדאי בהחלט.