הנובלות, הסיפורים והספרים הקצרים של קוני וויליס, כמו חלק מן הרומנים שלה  יהיו בהם תמיד רוח טובה, אהבה, הומור, ובכלל תחושה נעימה וקריאה מהנה ביותר.

גם Take a Look at the Five and Ten עונה בדיוק על כל ההגדרות שלעיל. קריא, חכם, מהפך דפים ומענג.

גם בספר הזה חוזרת וויליס אל חג המולד, שנראה שהיא אוהבת במיוחד, גם כאן יהיו איש צעיר ואשה צעירה שיתאהבו האחד בשניה, אבל יקח להם קצת זמן עד שיכירו בכך, והספר נסגר כשעל שפתי הקוראת חיוך.

אוֹרי, גיבורת הספר והמספרת, היא בתו החורגת של דיוויד שהיו לו לפחות חצי תריסר נשים, ולכל ילדיהן הוא מתייחס כאילו היו ילדיו, ולכל קרובי המשפחה של נשותיו לשעבר, כאילו היו קרובי משפחתו, גם אם הנישואין ארכו שנים מועטות בלבד, והוא נוהג להזמין את כל קרובי משפחתו המורחבת, המתגוררים בסמוך, לארוחות החג החל מחג ההודיה, דרך חג המולד, ועד ערב השנה החדשה.

"I’m not the only sort- of- relative he invites. There’s also Aunt Mildred, actually a great- aunt of Dave’s second wife, and Grandma Elving, the grandmother of his fourth. Got all that straight? "

וארוחות החג, כמו ארוחות חג המוכרות לכולנו, תמיד יכללו את המבוגר או המבוגרת האחראים והחמוצים קמעא, שיעירו הערות על התנהגות הדור הצעיר, על הטעם באוכל של המארחת, תהיה הקשישה, או הקשיש, במקרה הזה, סבתא אלווינג, שתייגע את כולם בחזרה על סיפורים שכולם כבר שמעו שוב ושוב ושוב, יהיה החבר של הבת "המוצלחת" התורנית, שתדגיש בפני כולן עד כמה הוא מוצלח (עד שיוחלף במודל מוצלח יותר), בקיצור, כל סעודת פסח או ראש השנה שאנחנו מכירים.

סבתא אלווינג, בכל פעם שהיא פוגשת מישהו מבני המשפחה, היא חוזרת ומספרת פרטים ופרטי פרטים על אותו חג מולד, בשנת 1960, זמן בו עבדה עבודה זמנית בכלבו וולוורת'. סבתא אלווינג זוכרת את הריחות בכל דוכן, את הבשמים שנמכרו, הכפפות והתיקים, הגרביים, מיני המתיקה, המנורות בצבעי אדום-ירוק, השלג שירד, פעמוניו של סנטה קלאוס, קולו של בינג קרוסבי מתנגן ברקע, השלג שהחל לרדת.  כל משפט שנאמר, כל מלה, כל מראה, מחזיר אותה לאותה תקופה קסומה בעיניה.

החבר הנוכחי של  סלואן, בתה של  ג'יליאן, אשתו הנוכחית של דייב, אביה החורג של אורי , שהוא בלונדיני, יפה תואר וגבוה, לסיטר שמו, לומד רפואה באוניברסיטה ועוסק במחקר בתחום מדעי המוח. הפרוייקט עליו הוא עובד עוסק  ב- TFBM (Traumatic Flashbulb Memory).

על פי התיאוריה, אדם שיש לו זכרונות חיים ומפורטים למדי מאירוע בעברו, הרי שהזכרון הכה חד מסתיר בעצם איזושהי טראומה שקרתה באותה תקופה.

"…they’re memories that are indelible due to the heightened emotional state at the time of the event, like people’s memories of the Challenger explosion or 9-11.”

“Unlike ordinary autobiographical memories, which fade over time, TFBMs remain just as vivid as when they happened for years, sometimes even for a lifetime. It’s as if they were branded into the brain.”

ולא, אושר גדול לא יכול לגרור אחריו זכרונות כל כך מלאי חיים; אושר גדול משאיר אחריו רק זכרון מעורפל יותר, עצם האושר, בלי כל הפרטים הנילווים.

“Happiness isn’t a strong enough or a concentrated enough emotion to trigger a TFBM. It’s too diffuse. And besides, it has a completely different neural signature. Positive emotions activate the limbic cortex and the precuneus, not the amygdala or the hippocampus.”

לסיטר מתלהב מזכרונה הכה מפורט של סבתא אלווינג ומגייס אותה מייד למחקר שלו. במסגרת המחקר תצטרך להגיע למעבדה, תעבור שאלון מפורט, ולאחר מכן תיבדק הפעילות המוחית שלה, כדי לוודא איזו פעילות מתרחשת במוחה, בזמן שהיא נזכרת.

אורי מתבקשת להסיע אותה וללוות אותה בכל אותם ימים בהם תבקר במעבדה.

הכל מצביע על כך שלסבתא אלווינג יש איזו טראומה נסתרת, אבל היא לא מספרת דבר על כך, ואסור לשאול אותה, משום ששאלה על טראומה נסתרת יכולה להדחיקה עוד יותר.

וויליס, כהרגלה, מלהטטת במצבים ובמלים, וכפי שהזכרתי לעיל, הספר נסגר עם חיוך גדול על השפתיים.

מומלץ למדי.