סקירות ספרים

ביקורות וסקירות ספרים

לאונרדו דה וינצ'י, ביוגרפיה – וולטר איזקסון

שנת 2019 תזכר אצלי כשנת האמנות הפלסטית. לראשונה התחלתי להתעניין בקיומן של תערוכות מיוחדות המתקיימות במוזיאונים שונים באירופה, ואף יותר מכך – לראשונה התחלתי לנסוע במיוחד לתערוכות כאלה, ואם לא נסעתי במיוחד, הרי שהוספתי לכל נסיעה ביקור אחד או יותר בתערוכה מיוחדת בעיר אליה נסעתי.

בינואר נסעתי לוינה כדי לצפות בתערוכה של ברויגל האב בקונסטהיסטורישה מוזיאון בוינה, ומאחר שבאותו זמן הוצגה גם תערוכה של מונה במוזיאון אלברטינה, ביקרתי גם בה. באפריל, בנסיעה לאמסטרדם וברלין, ביקרתי בתערוכות המיוחדות של רמברנדט ברייקס ודיוויד הוקני ב"ואן גוך", שתיהן באמסטרדם, ואת ציוריהם של מנטניה ובליני ראיתי בגמלדה גלרי בברלין.

במהלך השנה קראתי ידיעה על תערוכה לרגל 500 שנה למותו של  דה-וינצ'י העתידה להפתח באוקטובר 2019 בלובר בפריז, ומיהרתי להצטייד בכרטיס כניסה ומועד מובטח למוזיאון, כחודש לאחר פתיחת התערוכה.
(וזאת לדעת, תערוכות מן הסוג הזה מושכות קהל רב, ועל כן כדאי לשריין מועד כניסה מראש, אחרת התורים ארוכים ארוכים וכניסה לתערוכה כלל אינה מובטחת.)

כחודשיים לפני הנסיעה הגיעה לידי הביוגרפיה הנפלאה שכתב וולטר איזקסון על דה וינצ'י, כאילו בהזמנה מראש, וכך יכולתי להתכונן ולהתכוונן לא מעט לקראת התערוכה (ולחסוך לעצמי אכזבה כלשהי ממיעוט הציורים).

להמשיך לקרוא

ארצנו הירוקה והנעימה –עאישה מאליק

ישובים קטנים, קהילות קטנות, כפרים נוטים להיות הומוגניים באוכלוסיה החיה בהם; אנחנו מכירים את זה מקרוב. מן הקיבוצים ועד הישובים הקהילתיים, המושבים וכל אותם מקומות פסטורליים ויפים, שכדי לגור בהם אין די ברצון, וברכישת פיסת נדל"ן, אלא יש לעבור דרך ועדת קליטה ולקבל עליך כל מיני כללי התנהגות הנוהגים במקום. וגם אם אין ועדת קליטה, מעטים האנשים שיבואו לגור במקום שידגיש את שונותם.

ובכל זאת, לעתים יש מי שרוצה לשנות את הדרך המותווית לו, ובוחר לעצמו מקום מגורים שבו ינסה להיטמע, שלא ידעו, שלא ירגישו שבעצם הוא שונה.

בילאל השאם, רואה חשבון אנגלי ממוצא אפגני בחר לחיות יחד עם משפחתו בקהילה קטנה שכזה, בכפר אנגלי מרוחק בשם "אחרית בבל", ובדרך כלל הצליח להיטמע בסביבת מגוריו. היה לו  משרד מצליח ובו כמה וכמה עובדים, היה לו קול במועצת הכפר, בנה של אשתו מנישואיה הראשונים למד בבית הספר המקומי, והיו לו חברים מקומיים, ובכלל, נדמה היה שאין הבדל בינו לבין שכניו, שבחרו אף לקרוא לו "ביל".

אלא שאמו, על ערש מותה, ביקשה כי יקים בכפר מסגד.

"אנשים מתים ותולים את המשאלות שלהם על צווארך עם כל האשמה הכרוכה בכך." (פרק 25)

החל מאותו רגע החלו לעלות כל הרחשים המוסווים של כל אלה המקבלים את האחר, ובלבד שיאמץ את ערכינו ואת דרכי חיינו, ולא יתבלט בריחו או בלבושו, או באורחות חייו. שיהיה כמונו (ויש שיאמרו: ושיגיד תודה על שאנחנו נותנים לו מקום בתוכנו).

להמשיך לקרוא

מדריך המכשפות לבריחה – אליקס א' הארו

לא ספר כי אם סיפור, אף לא ארוך במיוחד, אך קסום ביותר.

הידעתם כי "בתולדות העולם היו תמיד רק שני סוגי ספרניות: ספרניות מרירות וצדקניות שהשפתון שלהן מחלחל אל הקמטים סביב שפתיהן והן סבורו תשהספרים הם רכושן הפרטי, ומנויי הספרייה אינם אלא עבריינים מסוכנים שבאים לגנוב אותם; ומכשפות."

ובכן – המספרת היא ספרנית מן הסוג השני, זו שתדע להתאים ספר לכל קורא/ת, זו שתבליט את שדרת הספר המומלץ בפני הקורא/ת המזדמן/ת בלי שידעו כי ישנה הכוונה לקריאה, זו שתתעלם מאי החזרת ספר בזמן, כי ברור שאם מישהו מחזיק ספר כל כך הרבה זמן, הוא ודאי חוזר וקורא בו שוב ושוב; זו שתוציא מן המדף ספרים נשכחים, רק כדי שלא יחושו גלמודים ועצובים.

ויש ילד אחד, שכל הסימנים מראים שהוא מאוכלוסיה מוחלשת, שהספרים הם עבורו מקלט, והוא מחפש רק ספרים שיש בהם קסם. הראשון שהוא לוקח הוא דווקא ספר שאין לו הרבה דורשים, אולי משום ההוצאה המרושלת שלו: "הנסיך הנמלט", ולמרות זאת, הילד מחזיק בספר הרבה מעבר לזמן ההשאלה.

אחר כך הוא שואל ספרי קסם אחרים, חלקם קוסמים לו, חלקם לא (ולנו הקוראות והקוראים הזדמנות להכיר קטלוג של ספרי קסם לבני הנעורים, חלקם אמיתיים חלקם מומצאים – אבל בטוח שנחפש אותם, רק כדי לבדוק, שלא נחמיץ, כאלה שקראנו וכאלה שלא ידענו שיש..).

לפעמים הוא נעלם, ואז הוא חוזר.

עד שהיא משאילה לו את "מדריך המכשפות לבריחה" (בניגוד לדעתה של ספרנית / מכשפה אחרת).

 

הסיפור נשלח לידידי ההוצאה של "תמיר הוצאה לאור" ולא ניתן למכירה

 

מדריך המכשפות לבריחה – אליקס א' הארו. תרגום: לי עברון. הוצאת: תמיר הוצאה לאור

A Withc’s Guide to Escape: A practical Compendium of Portal Fanasies – Alix Harrow

 

 

J – Howard Jacobson

כל המשפחות המאושרות  דומות זו לזו, אך האומללות, אומללות כל אחת בדרכה. וכך גם האוטופיות והדיסטופיות;  כל האוטופיות דומות זו לזו, וכל הדיסטופיות שונות, כל אחד בפני עצמה, כמו גן עדן אחד מול  שבעה מדורי גיהינום.

J הוא מין דיסטופיה שכזו, שונה מאלה שהכרנו, אם כי נוכל למצוא בה היבטים דומים, מופעים מוכרים מדיסטפיות אחרות. כך, למשל, מחיקת ההסטוריה, כמו ב1984 או בברית המועצות, (כמעט דיסטופיה בפני עצמה).

אי שם, בעתיד לא ידוע, ישנו העולם הזה, עולם שיש לו עבר כנראה אפל, אבל ההסטוריה הושכחה, במידה מסוימת, או לפחות, השלטונות לא עודדו מחקר שלה. הם גם לא עודדו צבירת מזכרות, אפילו לא מזכרות משפחתיות (אם כי כמות מוגבלת של מזכרות היתה מותרת, או לפחות העלימו ממנה עין). ספרים נעלמו אפילו מן הספריות, מספרים אחרים נקרעו דפים, לא ניתן היה לגשת לארכיונים, מותר היה להגיש בקשה, אבל איכשהו בקשות לעיון היו הולכות לאיבוד בנבכי הביורוקרטיה.

"“Yes, of course” will be the polite rejoinder to any request you make to inspect certificates of birth or death, or voter lists, or even newspapers dating too far back. But the forms you fill in are never read by anyone. Calls are not returned, applications are lost, the person you were talking to in the morning won’t be there in the afternoon.” (pp. 89)

היה משהו, בעבר, שלא הוזכר במלים, וכבר לא ניתן היה לתת לו ביטוי מובן – WHAT HAPPENED, IF IT HAPPENED, נאמר בלחש, בין אנשים, אם בכלל נאמר. אבל ברור שמשהו היה, משום כל מה שמנסים להשכיח, משום החברה החדשה שנבנתה, ובה האלימות סמויה, אסורה אך מבעבעת בתוך האנשים, עד כדי כך שאלימות בתוך הבית זכתה להעלמת עין גורפת מצד הכל. היה מותר לקלל, אבל רצוי שלא – Swearing was an act of violence to others and an act of ugliness to oneself. It had no place in him.” (pp. 49), והמלה השגורה ביותר היא – "סליחה". כולם מצטערים. כל הזמן.

להמשיך לקרוא

עשרת הנבחרים לשנת 2019

בשנת 2019 קראתי 78 ספרים (לא כולל J, הנמצא בקריאה עתה). ואיך ניתן לבחור רק עשרה? איך ניתן "לדלל" את הרשימה?
ובכן – קודם כל, מן הרשימה הוסרו 30 הספרים שנכתבו בעברית, אלה הזוכים לדירוג משלהם בסוף השנה העברית (וכך, בינינו, אני מצליחה "להשחיל" 20 ספרים נבחרים בשנה).

נותרו, אם כך, עוד 44 ספרים מתורגמים, ו- 4 ספרים שנקראו באנגלית; וצריך היה לבחור "רק" מתוך 48 ספרים.

אחרי התלבטויות לא מעטות, מתוך לא מעט ספרים טובים וטובים במיוחד (את אלה ה"בסדר" והמיותרים שללתי מיד), הצלחתי לצמצם את הרשימה ל- 13 ספרים מצוינים ביותר, ואז, בכאב, נמחקו עוד שלושה ספרים מן הרשימה.

אלה עשרת נבחרי לשנת 2019, ללא דירוג

הניקס – נייתן היל

כמו ספר מתח הוא מהפך דפים, יש תעלומות שצריכות להתגלות לאורך הזמן, יש שאלות שצריכות תשובות, ויש סיפור שמתגלגל בין העכשיו – שנת 2011, תחילתה של מה שקראנו אחר כך "המהפיכה החברתית", לבין פעם – סוף שנות הששים של המאה הקודמת, תנועת המחאה הגדולה כנגד מלחמת וויאטנם, ילדי הפרחים, ההיפים, אהבה סמים ורוקנרול, ותקופת הביניים – שנות השמונים של המאה הקודמת, שהן הבסיס לכל הסיפור הזה.

שלי ורק שלי – גבריאל טאלנט

צריך הרבה כוחות נפש כדי לצלוח את הספר הזה עד תוּמו. החיים המתוארים בו, חייה של נערה אחת, הם כל כך כואבים וכל כך מסובכים וכל כך בלתי אפשריים, ובכל זאת – הם בהחלט יכולים להיות. ובהחלט ייתכן שיש נערות כאלה, נשים צעירות כאלה, שיש להן חיים דומים לאלה של ג'וליה אלווסטון.

להמשיך לקרוא

שלג – רונית מטלון

"זו הפתיחה כנראה, או אחת מהן: השלג, הבחורה, הבית ברחוב הנשפך אל הנהר, האיש במעיל הגשם הסתווי העושה את דרכו לבית, בעקבות הבחורה, שוכח או לא שוכח את ילקוטו על המדרכה, קובר או לא קובר את ראשו בין כתפיו, לא, לא דורך על שרוכי נעלו הפרומים, זה כבר יותר מדי." (עמ' 27)

איש אחד שפעם אהב נערה אחת. נפרדו, לא ברור למה. עכשיו הם נפגשים שוב. בניו יורק. בשלג.

לה יש חיים אחרים עכשיו. בעל וילדה. הוא נשאר מאחור עם המשפחה שלו. גם עם אבא שלה.

אבא שלה היה, פעם, עילת הפגישה ביניהם; פעיל חברתי מעדות המזרח, מושא מחקרו של האיש, באוניברסיטה. מפגש בין ישראל הראשונה, הלבנה, הפריווילגית, לבין ישראל השניה, זו של השכונות, אלה שהובאו לארץ המובטחת ונדחקו לשוליה. בעצם, האב אמור היה להיות רק אחד מתוך המחקר, אבל האיש נשבה ונשאר.

והיתה גם הבת; נערה בת שבע עשרה, שלא זכתה להשכלה מסודרת אבל ידעה לצטט חלקים ניכרים מרומנים גדולים של המאה ה-19.

"מפאת הבהלה שתוקפת אותך לפתע, חולשת האיברים המשונה הזו שמזכירה שפעת, אתה מתנפל על העובדות, מונה אותן בזו אחר זו, כמו רוכל. הכרת את האישה הזו כשהייתה בת שבע עשרה. אהבת אותה תשע שנים ושלושה חודשים. חלפו מאז שש שנים ושבעה וחצי חודשים. יש לה בעל, יש לה ילדה. היא חיה בניו יורק עם בעלה ובתה. היא קוראת לך לפעמים סלומון אף gל פי שזה איננו ולא היה אף פעם שמך." (עמ' 12 – 13)

להמשיך לקרוא

אם היית – איבון פרינץ

"לאקי מת בגיל עשרים ושתיים. הכרתי אותו שבע-עשרה שנה." (עמ' 12)

ג'ורג'יה, שכולם קוראים לה ג'ורג', היא נערה בת שבע-עשרה, המתגוררת עם אמה ואביה בעיירה קטנה בקליפורניה. אחיה, לאקי, נהרג באוסטרליה, באחד ממסעות ההרפתקאות שלו, וכך נפתח הספר. עם מותו.

ג'ורג' עובדת בשתי עבודות: האחת בחנות ממתקים ומזכרות, והשניה כקונדיטורית במלון (הקטן) המקומי.

ג'ורג' סובלת מסכיזופרניה ומטופלת בכל מיני תרופות; עדיין לא נמצאה התרופה המתאימה או המינון המתאים ועל כן תופעות הלוואי מציקות לה ביותר.

בארוע שעושים לזכרו של לאקי מגיעים כל מיני חברים שלו שפגש במסעותיו בעולם; אחד מהם, פין, מחליט להשאר.

פין הוא איש צעיר המקסים את כל רואיו, אפילו את בת זוגו של קאל, אפילו את הוריו. רק לא את ג'ורג', שמשהו בו נראה לה חשוד, אבל בהיותה סכיזופרנית, אף אחד לא מייחס לחשדותיה (אם היא כבר משתפת מישהו) ברצינות.

אבל היא נחושה להוכיח שמשהו לא מסתדר בצעיר המקסים הזה. לעתים נדמה לה שהיא רואה את אחיה המת. לעתים נדמה לה שהוא קורא לה לעזרה. לעתים נדמה לה שהוא עוזר לה. והכל כל כך מוחשי, עד שגם הקורא/ת נוטה שלא להאמין לתחושות הבטן שלה.

להמשיך לקרוא

כל המשפחות המאושרות – אן פאצ'ט

לאון פוזן, סופר נודע ששתק במשך חמש עשרה שנים הוציא לאור ספר שזכה מיד בכל שבחי הביקורת והיה לרב מכר; הספר נקרא "כל המשפחות המאושרות".

"הספר עסק בשני זוגות של שכנים בווירג'יניה. … יש להם שביל כניסה משותף. הם מסתדרים טוב מאוד. הם שואלים דברים זה מזה, משגיחים זה על ילדיו של זה. הם יושבים זה על מרפסת העץ של זה בערבים ושותים ומשוחחים על פוליטיקה. … הילדים – שישה בסך הכול –משוטטים בחופשיות בין שני הבתים, הבנות ישנות זו במיטתה של זו. לא היה קשה לנחש לאן הסיפור הולך, אבל הספר לא עסק בפרשיית האהבים האומללה, אלא דווקא בעומס העצום שמטילים החיים: העבודה, הבתים הידידויות, חיים הנישואים, הילדים, כאילו כל הדברים שרצו בהם ועמלו למענם קיבעו מציאות שבה האושר אינו מושג. …" (עמ' 169)

כשפוזן כתב את "כל המשפחות המאושרות" הוא חי עם פראני, הצעירה ממנו בלמעלה מעשרים שנים, והסיפורים שסיפרה לו על חייה ועל משפחתה, היו הבסיס לספר שכתב ה"מאורעות האמיתיים שהיוו השראה לספר" , וכמובן – ש"כל קשר בין הסיפור לבין המציאות הינו על דעת הקורא בלבד".

אבל צריך להתחיל מההתחלה.

מסיבת ההטבלה של פראני היתה מלאה באנשים, חברים של אביה השוטר, פיקס, מהמשטרה ומהפרקליטות המחוזית. אלברט קאזינס, ממשרד התובע המחוזי, שלא באמת הכיר את המשפחה, אבל שמע על המסיבה וחיפש תירוץ להמלט מעוד יום ראשון עם אשתו ההרה בפעם הרביעית ושלושת ילדיו התובעניים (כמו כל הילדים), ולכן נפרד מאשתו בתירוץ שזה משהו של העבודה, והגיע למסיבה. מתישהו פגש שם את בוורלי, אשתו של פיקס עם התינוקת בזרועותיה. המפגש הזה שינה את חייהן של שתי המשפחות לתמיד.

להמשיך לקרוא

הנעדרת – סוזי סטיינר

ספר מתח, בדרך כלל, הוא ספר שאי אפשר להניח מהידיים עד שהתעלומה תפתר. את התהליכים לפתרון אנו מלווים בדרך כלל בחוסר תשומת לב, משום שהם לא באמת חשובים; חשוב שנדע מי? מה? למה? איך?

"הנעדרת" אינו ספר מתח רגיל; הוא נקרא בשטף מהחל עד כלה, אבל התהליכים הם החשובים, האנשים והנשים הם החשובים; הפתרון חשוב, אבל פחות.

אידית היינד, בתם של סר איאן היינד, רופא בית המלוכה, ומרים, נעדרת מביתה. כל חפציה נשארו מאחור, גם כוס יין שבורה וכתמי דם, הדלת לא היתה נעולה ואידית נעדרת.

סוף השנה. משטרת קיימברידג'שייר נכנסת לחקירה בהילוך גבוה משום מעמדה הרם של הנעדרת, וקרבתו של אביה לשר הממונה על המשטרה. כל קצה חוט נבדק, כל העבריינים הידועים למחוז נסקרים לבדוק האם יש להם קשר להעדרות. 72 השעות הראשונות להעדרות הן קריטיות; אחר כך נוטים לחפש גופה, מעשה פשע שהתבצע.

וכנאמר בפתיח – התהליכים והאנשים בספר הזה מרתקים עד בלי די.

אנשי המשטרה – מאנון בראדשו, סמלת בילוש, רווקה בת 39, יוצאת לדייטים מהאינטרנט (ומהגיהנום, אם תשאלו אותה). מאנון הנרדמת לקול מכשיר הקשר שלקחה פעם לביתה: "…הקול מתחיל להתרחק כשעפעפיה של מאנון צונחים, וגרגור מכשיר הקשר מתמזג לכתם חצצי מטושטש מאחורי עיניה. הנקישות, המתגים, הזמזומים, שפופרות הטלפון שמורמות ומורדות, החברים לעבודה שמתייעצים איתם, הכפתורים הנלחצים כדי לשמוע. באוזני מאנון זהו צליל הדריכות, התגובה המהירה לפגיעות ופשעים. זהו הטוב האנושי בפעולה, הגנה על הטוב מפני הרע. היא נרדמת." (עמ' 15).

להמשיך לקרוא

משטרה – יו נסבו

עשרה ספרים יצאו לאור בארץ בסדרת "הארי הולה" של יו נסבו. כל אחד הוא ספר מתח בפני עצמו, כל אחד הוא המשכו של קודמו מבחינת עלילותיו של הבלש הארי הולה.

עדיף היה, כמובן, לקראם על פי סדר, אלא שהוצאתם לאור בארץ החלה דווקא מן הספר השלישי – "אדום החזה", מסיבות פטריוטיות אולי, כי ראש ממשלת ישראל מוזכר בפרולוג לספר, ואולי מסיבות אחרות. בכל אופן, כך קרה שכקוראת בעברית התוודעתי לראשונה לבלש המיוסר, השתיין, המעשן, הבודד, הנורווגי (יש לציין, כי בשנים האחרונות הבלשים הסקנדינביים הולכים ותופסים מקום נרחב בספרות המתח), רק מן הספר השלישי, ונאלצתי לספר לעצמי את תולדותיו לפני הספר הזה מתוך קשרים והקשרים שבתוך הספר. אחר כך קראתי עוד כמה ספרים, על פי סדר, ועשיתי הפסקה, ולכן הגעתי את הספר הזה – העשירי למנין – עם עוד "חור בהשכלה", או לפחות צורך להבין מתוך הסיפור "מה היה קודם".

אלא ש"מה היה קודם" לספר הזה נוגע בעיקר לסיפור המסגרת, סיפורו של הארי הולה, אהובתו, בנה, מפקדי המשטרה וחוקרים אחרים, ואין צורך ממשי להכיר לפרטי פרטים את תולדותיו בספרים הקודמים (אם כי זה בהחלט לא מזיק).

בספר הזה הארי הולה מרצה בבית הספר לשוטרים; אין הוא ממלא כל תפקידי חקירה, משום אלה שהם מאורעות בספר הקודם (שלא קראתי, אבל בהחלט אפשר להבין את ההקשרים), אלא שיום אחד הוא נקרא ליעץ לצוות מיוחד החוקר מקרי רצח של שוטרים, שכל אחד מהם נרצח בזירת רצח קודמת, מקרי רצח שמעולם לא פוענחו. כל השוטרים נרצחים באופן דומה לאותם מקרי רצח בלתי מפוענחים.

להמשיך לקרוא