סקירות ספרים

ביקורות וסקירות ספרים

הבת מחוץ לארץ – נָגָ'את אֶל-הַאשְׁמִי

"… הרע מכול הוא שאיני מסוגלת להודות לאל. להגיד לו תודה על מה? מי זה אלוהים? איפה הוא? איך אתן יודעות שהוא קיים? אינכן רואות שכל זה הוא בסך הכול המצאה של אנשים שבמשך מאות שנים התאמצו: א' למצוא משמעות לעצם קיומם, ו-ב' לשלוט בכן, אנאלפבתיות שוטות מסכנות, ולשלוט בכל מי שמפחד מהחיים ולו רק טיפ-טיפה, כלומר בכולם בלי יוצא מן הכלל?.." (עמ' 25)

מהגרים, בכל מקום בעולם, המבקשים להיטיב את מצבם, יהיו תמיד זרים במקום החדש אליו יגיעו, לפחות בדור הראשון, חלקם גם בדור השני, ויש שלא ישתלבו בחברה החדשה גם בדור שלישי ורביעי, אלא יתכנסו להם בגטאות אמיתייים או מדומיינים, ינסו לשמר את התרבות שהביאו מ"שם" (כל "שם" שהוא), יתרחקו מכל מה שהוא זר להם, לא מוכר, מאיים. יאחזו בכל כוחם במה שהם, במה שהם יודעים.

ההגירה אל מדינות העולם המערבי, המודרני, המתקדם (בעיני עצמו), הליברלי, ממדינות העולם השלישי, או המדינות המתפתחות, כרוכים בה משברים גדולים של זהות ומקום, שפה, מעמד. המהגרים המבקשים להיטיב את מצבם, מהווים מושא קנאה ועוגן לנותרים מאחור, מי שיוכלו "למשוך" אחריהם את אלה שנשארו, לשלוח כסף לאלה שלא יהגרו, כך בכל העולם.

המספרת, שאין לה שם, היגרה בילדותה ממרוקו לקטלוניה. איחוד משפחות עם האב שעבר לפניהן, רק כדי לגלות שאין לו שום רצון להיות איתן, ונאלצו להתחיל מההתחלה בארץ זרה עם שפה זרה, בלי מקורות פרנסה. אבל בעולם החדש, המודרני.

להמשיך לקרוא

Share

להשביע את הדרקון – מאשה צור גלוזמן

למען האמת, חלק האקספוזיציה היה ארוך מדי; עד עמוד 60, לערך, נע הספר בין ההווה, שתיכף יקח אותנו לעבר, למאה ה- 13, (כך על-פי הטקסט על גב העטיפה), לבין העבר הלא רחוק, תקופת היכרותם של עידית וחלימי (שם משפחה, אבל כולם קוראים לו כך), והסיבות שהובילו למעברם מההדוניזם התל-אביבי לעתלית, בית מול הים, עם כל הסמליות הבורגנית והחלומות הנילווים אליה.

כמעט ויתרתי, אבל הייתי בהמתנה באיזה מוסד רפואי, וזה היה חומר הקריאה היחיד שהבאתי עמי, כך שלא באמת היתה אופציה אחרת, למעט העיתון שאני לא קוראת אף פעם, שמישהי השאירה על איזה שולחן, והיתה ברקע גם ההמלצה הבלתי מתפשרת של רוני, וכבר מיציתי את הפיד בפייסבוק; אז נשארתי.

וטוב שנשארתי. כי החל מעמוד 60, לערך, קשה עד מאד להניח את הספר מהיד. החל מעמוד 60, לערך, מתחיל הקסם.

עידית וחלימי, זוג צעיר, יחסית, עם ילדה קטנה אחת. עידית, עוסקת בתרגום ספרים. חלימי עורך עיתון לנשים, ובהמשך מגיש תוכנית רדיו. משבר בנישואיהם, שניסו להגדירם "פתוחים" אבל זה לא כל כך עובד, יחד עם הולדת לילי, בתם, וכל הכרוך באדם חדש ותלותי לחלוטין שהגיע למשפחה, הובילו אותם לעבור לבית השייך למשפחה בעתלית; לנסות מחדש.

להמשיך לקרוא

Share

ממלכת האי רצון – איה קניוק

אני חושבת שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר שכל כך.העציב אותי, כל כך העיק עלי בזמן הקריאה.

עד שחשבתי לוותר עליו.

ולא שהיו בו תכנים מזעזעים או קורעי לב, אבל היה בו עצב עמוק.

כל הזמן.

אדם ברוק, הדמות הראשית בספר, פסיכיאטר מנהל באחד המוסדות, שנמצא, תינוק בן שלושה חודשים, נטוש על סף ביתו של ארנסט ברוק, שהיה מנהל בשלוותה, מוסד אחר לתשושי נפש, ואומץ על ידו.

המוסד הזה – בית חולים לתשושי נפש, אנשים שאינם רוצים דבר, או שרוצים דברים שאי-אפשר, " אלה הם אנשי הקצווֹת, היה ארנסט מסביר לעובדים הספורים החדשים שהעסיק, אלה שמחוץ לזמן, שזמנם עצר, כאן, בממלכת האי־ רצון." (*)

אדם שכל חייו מחפש אחר אמו, שאין הוא יודע מיהי. שהיה ילד ונער מחונן ונבדל מכולם, שנזקק לשקט שלו . לבדידות שלו.

להמשיך לקרוא

Share

אני טיטובה מכשפה שחורה – מאריז קונדה

"המתים אינם מתים אלא אם מתו בלבּנו. הם חיים אם אנו מוקירים אותם, אם אנו מכבדים את זכרם, אם אנו מניחים על קבריהם את המאכלים שחיבבו מאוד בחייהם, ובהפרשי זמן קבועים אנו מתייחדים עם מורשתם. הם כאן, סביב לנו, בכל עבר, להוטים לתשומת לב, להוטים לחיבה. די במילים ספורות להזעיקם, והם מצמידים את גופיהם הסמויים מעין אל גופינו, משתוקקים להביא תועלת . 

אך אבוי למי שמעורר את כעסם, כי לעולם לא יסלחו, והם רודפים בשנאתם הנחרצת את מי שעלבו בהם, גם אם בהיסח הדעת." (פרק 1)

טיטובה אשה לא לבנה שנחשדה והורשעה כמכשפה בסיילם, יחד עם עוד גברים ובעיקר נשים, בעשור האחרון של המאה ה- 17, היתה אשה אמיתית.

משום שהיתה לא לבנה, התיעוד הנוגע לה ולכל הקורות אותה מועט ביותר, ואלמלא היתה חלק ממשפט המכשפות, ככל הנראה היתה נעלמת בין דפי ההסטוריה, כמו אנשים ונשים אחרים שלא נחשבו בני אדם, ועל כן נפקד מקומם.

על כן יכולה היתה מאריז קונדה לקחת את סיפורה של טיטובה ולהוסיף לו את תולדותיה לפני ואחרי המאורע שהפך אותה לחלק מדפי ההסטוריה, לתת לה קול (הספר מסופר בקולה של טיטובה), לתת לה רצונות ומאוויים, לתת לה מקום בעולם שבו נשים לא נחשבו כמעט, ונשים שאינן לבנות לא נחשבו כלל.

להמשיך לקרוא

Share

תגידי שאת שלי – אליזבת נורבק

"כל כך הרבה שנים חלפו עד שהצלחתי לבנות את חיי מחדש, להגיע אל המקום שבו אני נמצאת היום. אבל למרות שהנחתי את העבר מאחוריי, בכל זאת לא שכחתי דבר. יש דברים שאי אפשר לשכוח." (*)

לסטלה … היה הכל; מקצוע מצוין כפסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, בעל אוהב, בן אהוב, נער צעיר בן 13, בית מרווח בשכונה טובה, חברים אוהבים ומשפחה מחבקת.

לסטלה יש פצע גדול, בדרך כלל חבוי, בדרך כלל לא ידוע, בדרך כלל לא כואב. לסטלה היה פעם איש אחר שאהב אותה, והיתה להם תינוקת ששניהם אהבו עד בלי די. ויום אחד התינוקת לא היתה עוד; נעלמה. כנראה טבעה.

"אני עדיין מופתעת כשאנשים שׂמים לב שאני כאן. כשמישהו מבחין בנוכחותי. אולי אפילו מתגעגע אליי. אני כל כך רגילה להיות שקופה." (*)

איזבל קארלסון היא אשה צעירה בתחילת דרכה העצמאית, תחילת דרכה באקדמיה. סוף סוף יצאה מביתה, קצת לאחר שאביה מת, מלפיתתה של אמה האוהבת, החונקת. התחילה להכיר אנשים חדשים, בני גילה, חברות חדשות, בחורים צעירים, ואחד במיוחד.

משום שאביה מת לא מזמן, ביקשה מעט עזרה, טיפול שיסייע לה לעבור את תקופת האבל.

איזבל הופנתה לטיפול אצל סטלה.

סטלה ראתה בפניה את פני בתה הנעדרת או מתה כבר עשרים שנים.

וכל עולמה הבטוח והמוגן התערער.

להמשיך לקרוא

Share

הרשת התרבותית – נעה מנהיים

מאיפה להתחיל? האם מהעושר הרב הנמצא בכל עמוד בספר הזה, העושר התרבותי, האנציקלופדי, הבלתי נגמר, הקישורים בין נושא למשנהו, ולזה שבפרק הקודם או בשלושה (או עשרים) פרקים אחריו?

או, אולי, בכשרון הכתיבה המופלא, המרתק, זה שאינו מניח לך להחמיץ אף מלה באף משפט?

או … "החיים הם כמו קופסת שוקולד.." כך, בציטוט המפורסם מן הסרט "פורסט גאמפ"; הספר הזה הוא כמו קופסת שוקולד. לכל פרלין בה יש טעם אחר. אפשר לאכול את כולם בבת אחת, ואז כל הטעמים מתערבבים, והפה "מתפוצץ" מהנאה (או מהרעלת סוכר), ואפשר לטעום אחד, ולנוח, ולטעום אחר, ושוב לנוח, ושוב ושוב, עם הפסקות…

או כמו חפיסת שוקולד גודייבה; שוקולד כהה עם גרגרי מלח גס נעוצים בו. אפשר לאכול את כל החפיסה בבת אחת, או לאכול קוביה או שתיים, להתענג על הטעם והניגודים. לחכות קצת, ולאכול שוב, ושוב להתענג.

כך צריך לקרוא בספר הזה, לאט לאט. כל פרק בנפרד. לקרוא. "לעכל", לנוח. ושוב לקרוא.

כי כל פרק הוא עושר עצום, של ידע, של אינפורמציה, של קישורים, של הקשרים.

כמו קליידוסקופ של מידע, שמכל כיוון שנביט בו נראה משהו חדש.

להמשיך לקרוא

Share

מקבת – יו נסבו

"כמו קוצים, גם שאיפותיהם של בני האדם תמיד יתמתחו לעבר השמים, יטילו צל וימיתו את כל מה שסביבם." ( עמ' 88)

למקבת היו שאיפות; הנער שגדל בבית היתומים יחד עם רעו כאח לו, דאף. שברח משם מתישהו, שהתמכר לסם וברח גם ממנו, שהתגייס למשטרה והחל להתקדם, עד שפיקד על אחת היחידות, ודאף על אחרת.

העיר השניה בגודלה אחרי הקפיטול. העיר שהיתה פעם עיר ובה תעשייה, שהרעילה, כך מסתבר את המים. התעשיה נסגרה. מה שנותר היא עיר ההולכת ומתמוטטת כלכלית, שיעור האבטלה עולה, מי שיכול עובר לפייף, הצד הטוב, הבריא של העיר

ונשארו בתי הקזינו, זה המפואר בבעלותה של ליידי, וזה העומד לרשותם של מי שאינם בעלי ממון ומעמד.

ונשארה תעשיית הסמים; מאבק בין הקאטה היצרן המקומי, שיש לו מרגלים בכל מקום, ומקבלי שכר או שוחד בכל המוסדות המקומיים, לבין סוונו וכנופייתו המיבאים את הסמים שלהם.

מפקד המשטרה המושחת מת. סוף סוף מת. ובמקומו מונה דנקן הישר והטוב.

ונצתה תקווה חדשה בלבבות.

והתעוררו מחדש שאיפתיו של מקבת להתמנות לתפקידים בכירים יותר.

להמשיך לקרוא

Share

צערו העתיק של הירח – נעמה דעי

אלמלא פרסם עמרי הרצוג ביקורת משבחת ומהללת בעתון "הארץ", מן הסתם לא הייתי לוקחת את הספר לקריאה, ולו רק משום מספרם הרב של הספרים המונחים על "מדף הספרים הממתינים לקריאה" בביתי; אך קראתי את הביקורת ולקחתי את הספר לקריאה.

במבט לאחור, ולאחר שכמעט בחרתי להפסיק את הקריאה כ- 20 עמודים לפני סוף הספר, נראה שהייתי צריכה ללכת אחר תחושת הבטן שלי; וזה לא שהספר לא טוב, הוא פשוט לא מספיק טוב, כזה שבעוד שבוע לא ישאר ממנו אלא זכרון רחוק, ובעוד שנה אצטרך לחזור אל הביקורת הזו כדי להזכר על מה הספר הזה בכלל?

יותם הוא בנה של יעל, שאביו מת עליו בצעירותו, ואמו נישאה בשנית, ואין הוא מוצא את מקומו בביתה, ועל כן עובר לחיות בבית אחותה הנשואה לרב באיזושהי התנחלות, בית שיש בו שבעה ילדים, והוא מתקבל כאחד מהם, למרות זרותו ומנהגיו האחרים.

אריאל, אחד האחים הצעירים, קרוב בגילו ליותם, נושא אליו עיניים מעריצות במידה מסוימת, ולכן בערב שבת אחד, כשיותם יוצא מן הבית בכעס, ואף רוכב על האופנוע שלו (עניין שלא יעשה בישוב דתי), אריאל הממהר אחריו, מוצא אותו עם הרעלת אלכוהול, ובהחפזו להזעיק עזרה מנסה לנסוע על האופנוע ומתרסק.

להמשיך לקרוא

Share

סודות גלויים – אליס מנרו

גלוי וידוע הוא כי ספר של אליס מנרו, כל ספר של אליס מנרו, הוא חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבתיה. הסיפורים שלה מצליחים תמיד לצייר תמונה גדולה בהרבה מסך המלים שבכל סיפור, התאורים שלה תמציתיים, מינוריים, ולמרות זאת מכילים בתוכם דרמות גדולות.

אלמלא ביקרתי ביריד הספרים האחרון, ואלמלא התעכבתי חזור והתעכב ליד הדוכן של הסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, הייתי מחמיצה את הספר הזה, שהוצאתו לאור עברה, איכשהו, מתחת לרדאר (שלי), ואני שמחה שמצאתיו, ושמצאתי את הזמן המתאים לקראו. לקרוא ולרוץ לספר גם לכם, שתדעו שיש.

ובכן, ספר סיפורים חדש (או מחודש) למנרו, ובו סיפוריהן של נשים (תמיד יהיו אלה נשים בספריה של מנרו) הלוקחות את גורלן בידיהן, למרות הסביבה השמרנית ותכתיבי החברה בה הן חיות.

כך גייל, גבורת הספר "מלון ג'ק רנדה" החליטה יום אחד לנסוע בעקבות האיש שהיה פעם בן זוגה, ויום אחד עזב ונסע לצד השני של העולם. היא חיה בעיירה הקטנה (תמיד אלה עיירות קטנות) ומושאי ההתיחסות שלה הן בדרך כלל נשים אחרות, כולל אמו של האיש שנטשה. והשיחות ביניהן.

"…סופרו סיפורים על גברים, בעיקר על גברים שנטשו. שקרים ואי צדק ועימותים. בגידות כל כך נוראות – ועם זאת כל כך נדושות – שכל שנותר הוא להתגלגל מצחוק לשִמען. גברים השמיעו נאומים מטופשים (צר לי, אבל אני לא מרגיש מחויב יותר לנישואין האלו). הם הציעו למכור לנשים את המכונית והריהוט שהן עצמן שילמו עבורם. הם כירכרו בשביעות רצון עצמית כי הצליחו להכניס להריון פרגית צעירה יותר מילדיהם שלהם. הם התנהגו ברשעות ובילדותיות. איזו ברירה היתה לך מלבד לוותר עליהם? מתוך כבוד עצמי, גאווה וכדי להגן על עצמך?" (בתוך: מלון ג'ק רנדה. עמ' 137 – 138)

להמשיך לקרוא

Share

דוּניא – עודה בשאראת

דוניא נעלמה. יצאה מהבית לעבודה ומאז לא נראתה. הכפר רעש וגעש, משלחות חיפוש הוקמו, עירבו את המשטרה, צוותי תמיכה בצוותי החיפוש הוקמו גם הם, שאלות נשאלו, אנשים נקראו לחקירת המשטרה, ניסו להבין האם יש אי-אילו שמועות הקשורות אליה. דוניא נעלמה ואין איש יודע היכן היא.

אחר-כך היא נעלמה גם מדפי הספר; החל מעמוד 29 ועד לעמוד 190 אין היא נזכרת כלל, ותעלומת העלמה אינה מוזכרת כלל עד עמוד 252. בין עמוד 190 לעמוד 252, סיפורה של דוניא מוזכר רק לסירוגין עם סיפורים אחרים, וכך גם לאחר שחוזר הסופר לעניין העלמה; סיפור אחד מני רבים.

וזה די מוזר, מעורר מחשבה. הנה אשה צעירה ששמה מתנוסס על כריכת הספר, שתעלומת העלמה פותחת את הספר, וגם את התקציר שעל הכריכה האחורית, ואף-על-פי-כן היא נעדרת ממרביתו, ממש כמו העדרה הפיזי ש"התניע" את כל הספר הזה.

ובכן, הספר עוסק בעיקר בתולדותיהם של אנשים אחרים, הקשורים בדרך זו או אחרת לדוניא, וקצת גם להעלמותה, ועיקר הספר הוא דרכי החיים ואורחות החיים של האנשים והנשים בכפר זיתוניא; הגברים ה"מרחפים" בין תיאוריות פוליטיות ואישיות, המחפשים משמעות לחיים, המתאספים באסיפות כדי לדון ולהחליט, המתקבצים באגודות כאלה או אחרות עם אג'נדה כזו או אחרת. והנשים, הנטועות לאדמה, לצרכי החיים היומיומיים, לפרנסה שיש להביא, לילדים שצריך לגדל, לפשרות שצריך להתפשר, לחיים עצמם.

להמשיך לקרוא

Share