מתיס והגה. אח ואחות. חיים בכפר אחד בנורווגיה, בבית שהוא נפרד מרוב הבתים בכפר. מרוחקים מכל. פרנסתם על עבודות הסריגה של הגה.
היא בת כארבעים, והוא צעיר ממנה בשלוש שנים. מתיס מכונה על ידי אנשי הכפר "הגולם". משום שהוא קשה תפיסה וקשה הבנה, משום שנפשו נותרה כנפשו של ילד צעיר, אם כי גופו גדל עם השנים, והפך לגופו של גבר.
אין הוא מבין הרבה. הוא מבין כי הוא יודע פחות מן האנשים האחרים סביבו. הם חכמים, הוא לא. הוא בעיקר חושש. כמו ילד. חושש מפני הלא ידוע. חושש מן המחר, מן היום שבו הגה תמאס בטיפול בו, בדאגה לשלומו, אין הוא יודע מה יוכל לקרות אז. אין הוא יודע לפרנס את עצמו, לטפל בעצמו. סופות רעמים מפחידות אותו. מפחידות מאד.
לפני מספר ימים, שבוע או שבועיים, הגיע אלי הספר "אמונה" מאת דרור משעני, שהוא הספר הרביעי בסדרת ספרי הבלש אברהם-אברהם. התחלתי לקרוא בו, ומצאתי שאם ברצוני באמת ליהנות ממנו, עלי לקרוא את הסדרה מההתחלה, אם כי אפשר, אולי, ליהנות מקריאת הספר בפני עצמו, אלא שיש בו, ממש בהתחלה, כמה ספויילרים לספרים הקודמים.
בסופו של דבר החלטתי לקרוא מן ההתחלה ופניתי אל הספר הזה.
נאמן לסוגתו – החוקר אברהם אברהם הוא איש בודד, כזה שהעבודה ממלאה חלק לא קטן מחייו. אין לו חיי חברה עשירים, ואת זמנו הפנוי הוא ממלא בצפייה בסדרות מתח ובקריאת ספרי מתח, תוך שהוא מוצא בהם את כל הפירכות ואת כל ההוכחות לטעויות הסופרים והתסריטאים.
עורך דין צעיר אחד, לא כל כך מצליח, שעזב משרה מבטיחה במשרד עורכי דין נוצץ ויוקרתי משום שרצה לעמוד על שתי רגליו בעצמו, מוצא עצמו יום אחד כחוקר מצ"ח במילואים בחקירת אונס שהיה או לא היה, כמה חודשים לפני כן, בבסיס צבאי אחד בדרום הארץ. המתלוננת – אשה צעירה מעיירה בדרום. ישראל השניה או השלישית, משפחה מסורתית, מגוננת. הנילון – נער זהב של ישראל הראשונה. קצין מוערך ואהוב על פקודיו, כזה המכיר כל אחד מהם בשמו ואת משפחותיהם, כזה שילכו אחריו באש ובמים, משפחה שורשית, "לבנה", ישראל הראשונה של פעם, לפני שהפכה למשיסה ולמושא שנאה.
עורך הדין, שהוא המספר, שגדל בצילו של עורך דין מצליח, שחייו שזורים בתל אביב, והוא מכיר בה סמטאות נחבאות, ומשעולים חבויים, שמרגיש קצת כשלון בהשוואה למה שיכול היה להיות, אם רק היה מכופף קצת את גאוותו ומתפשר קצת. יכול היה להיות עורך דין, אחד משורה ארוכה, במשרד יוקרתי ומצליח, כזה שבראשו עומד עורך דין מקושר היטב וקצת (או הרבה) נכלולי. אלא שיש לו עקרונות, ואין הוא מוכן לכופפם בפני השררה.
מרי החלה לסבול מכאבים בלתי מוסברים בכל גופה, פריחה הופיעה על עורה, והיו ימים שהחיים היו בלתי נסבלים למדי. הרופאים לא מצאו כל סיבה לכאבים ולשאר התופעות הנילוות ושלחו אותה לעוד ועוד בדיקות וצילומים, הקזות דם ושאר בדיקות שרופאים עושים, ועדיין לא מצאו דבר. צ'נדרה, חברתה, רוחנית משהו, שלחה אותה לאדי, מרפא בתדרים ובכל מיני שיטות אלטרנטיביות, ואחרי הטיפול הראשון הרגישה לפתע הקלה כפי שלא הרגישה כבר הרבה זמן.
נקבעה לה תוכנית טיפולים שנועדה לשחרר את רוחה ובהתאם את גופה מכל המכאובים ושלל התופעות הנילוות, ולתוכנית הטיפולים יש מחיר, לא זול, ויחד עם החשבונות מכל הרופאים והבדיקות והצילומים, ובנוסף החוב על לימודיה בקולג', ומחברת כרטיסי האשראי.
.. שני מטבחים: מטבח אחד ייצוגי, פתוח לקהל, ובו כל המכשירים החשמליים הכי נוצצים ויפים, עם משטח שיש… ועם גופי תאורה שמשליכים אור מדויק על סט הסכינים המבהיק ועל המפיות הצבעוניות התלויות זו לצד זו על ווים – זה המטבח שרואים האורחים הנכנסים לבית, והוא תמיד נקי, מצוחצח, מריח טוב: הבעיה היא שמטבח לא נראה ככה אחרי שמתחילים לבשל בו, ולכן יש עוד מטבח מאחורה, וזה המטבח האמיתי. שם עומדים הסירים והמחבתות, הכיריים קצת מוכתמות; התאורה שם פחות מהודרת, הכול יותר פונקצינלי, אף אחד לא ייכנס לשם, ולכן אפשר גם להשאיר מדי פעם כלים בכיור, כתם של רוטב אדום על הכיריים, חתיכת בצל שנפלה על הרצפה כשחתכו סלט שם עושים את הדבר האמיתי – מבשלים ." (עמ' 209 – 210).
כשאלן יצאה לפגישה – שהיא – ארוחת – ערב עם פטריק, הדייט החמישי ביניהם, וכשהוא אמר לה שהוא צריך לספר לה משהו, הכל התכווץ בה. הכל.
אלן, רווקה בת שלושים וחמש, הגיל שהוא על סף התיכף-יהיה-מאוחר-מדי, למודת אכזבות, נטישות, מצדה או מצד בני זוג; המשפט הזה – אני צריך לספר לך משהו – מיד מעורר חרדות, גם אם אין סיבה. אחרי הכל זו רק פגישה חמישית, ועוד שום דבר רציני לא קרה, עוד לא הספיקה להתאהב באמת, עוד לא הספיקה למדוד יתרונות מול חסרונות, להחליט בינה לבינה אם מתאים לה, לדמיין את שמה צמוד לשם משפחתו.
אנחנו צריכים לדבר, ותיכף כל החרדות מכווצות את הבטן.
כשאני מתחילה לקרוא בספר של אשכול נבו, אני מרגישה קצת בבית. הסיפור הוא מכאן ועכשיו, את הדמויות, או דומות להן פגשתי כבר בימי חלדי, השפה היא עכשווית לגמרי, אפילו המוזיקה והאזכורים האגביים של שורה משיר דוברים את שפת האם שלי (וכבר אני צופה כאן סיוט תרגומי מסוים, כי איך אפשר לומר משפט שבתוכו משפט משיר, והקורא, שאינו דובר שפת עבר, יבין בכלל על מה מדובר?)
אפילו את אלה שמתו בספר יש לשער שפגשתי, אותם או דומים להם, או, כמו שנבו כותב:
מתישהו, עם כל המלחמות והמבצעים-שהם-בעצם-מלחמות, אתה אמור לפתוח את העמוד הראשון ולהיתקל בתמונה של מישהו שהיה איתך בשכבה. או בצבא" (בתוך: "דרך המוות")
