…אילו חזרה בתשובה, אילו הצטרפה לכת, אילו נכנעה לכוח שגזל אותה מעצמה. אבל היא נותרה לאה, והיא לא רצתה להיות עוד בתי. "(*)
אשה אחת נמצאת בעיר זרה, בארץ זרה. מציצה לחלון בית אחת, רואה בו את בתה, בן זוגה של הבת ושתי ילדות, נכדותיה של האשה.
האשה היא יואלה, המספרת. הבת בחלון היא לאה, שניתקה יום אחד את קשריה עם האם, חדלה לענות לטלפון, שלחה רק מסרים דרך זרים, בדבר נדודיה בעולם. מתישהו הבינה האם שאין כאן תקלות תקשורת פיזיות, אלא שמשהו עמוק הרבה יותר השתבש בתקשורת ובקשר שביניהן.
והלא היתה ילדה אהובה כל כך. בת יחידה להוריה, אביה, מאיר, שהיה מרצה באוניברסיטה, ואמה, יואלה. מה גורם לילדה כל כך אהובה להתנתק כך, יום אחד. לא להשיב להודעות טלפוניות, לא להתקשר בעצמה, לא להיות? ולא רק מאמה ואביה, כי אם מכל הסובבים אותם, אמה של האם, חברותיה, חבריה.
הכל התחיל כשדפדתי לי בקטלוג של גטבוקס, בז'אנר קינדל (שזכה לסיווג בפני עצמו, למרות שאז צריך לדפדף בכל מיני סוגות מסוגות שונות – מתח, ילדים, רומנטיקה וכו', כאילו שאם יש לך קינדל, די בכך, ואת נידונה לדפדוף אינסופי), ומצאתי שתי כריכות דומות להפליא; שני ספרים של אותה סופרת, עם צילום כמעט זהה על הכריכה (שוב עצלות של המעצב/ת? זה כבר מתחיל לעייף). ובכל אופן, פתחתי דיון בפורום "ספרים?" בפייסבוק, וקבלתי כמה ביקורות מחמיאות על כתיבתה של פינבורו. מאחר שאחד הספרים שלה נשלח אלי פעם לסקירה, החלטתי שאולי כדאי לקראו, כאתנחתא בין ספרים "רציניים" וכבדי ראש (זו אחת הטכניקות שלי לבדל ספרים שחשובים לי האחד מהשני; במקום לעשות הפסקת קריאה כדי להניח לספר שאהבתי "לשקוע" בי, אני קוראת איזה ספר שמיד יישכח, ויכולה לעבור אחרי כן לעוד ספר שאני מניחה שיהיה מן הטובים באמת).
"באביב 2010 פנה אלי אַרקוֹ אוֹדֶרוַלד, ראש תחום ספרות ורפואה במרכז הרפואי של האוניברסיטה החופשית של אמסטרדם, ושאל אם יש לי עניין להשתתף בפרויקט "סוֹפֵר במחלקה": ללוות מחלקה בבית ־ החולים כדי לכתוב על כך ספר. …
בחרתי בלא היסוס במחלקת ההרדמה. במקצוע שלי ,הפסיכואנליזה אנחנו יוצאים מהנחה שברוב המקרים יועיל לבריאותם של המטופלים להרגיש מה מתרחש בתוכם. לשם כך יש לעבד ולבטל את ההתנגדות לרגש המוסתר. אם נרשה לרגש להיחוות באמת יוביל הדבר לשקט ולהיעלמות הסימפטומים. רופא המרדים דווקא מגן על הפציינטים שלו מפני החישה, ומחשיב את עבודתו כמוצלחת אם הפציינט לא יודע דבר וחצי ־ דבר על הכאב שנגרם לו במהלך הניתוח."
כך פותחת אנה אנקוויסט את אחרית הדבר בספרה "המרדימנים".
אביגיל שלו היא סופרת די מצליחה. ספרה הראשון התקבל בהתלהבות רבה על ידי הביקורת וגם על ידי הקוראות והקוראים, וגם שני ספריה הבאים התקבלו, אם כי בפחות התלהבות, אבל בכל זאת לא נכשלו ולא נדחו. בכל שלושת הספרים ניתנה לה אותה העורכת, שליוותה אותה מהחל עד כלה, באותה ההוצאה, וכשידוע שספר חדש שלה נמצא בשלבים אחרונים, משתריין חלק מזמנה העתידי של העורכת "שלה" עבור עבודת העריכה של הספר שלה.
אביגיל שלו שנישאה לאהוב נעוריה, שויתרה על קריירה אקדמית ופינתה את זמנה לכתיבה, בעוד הוא המפרנס העיקרי, שמגדלת שני ילדים, וצריכה בעצם רק לכתוב, מוצאת עצמה נאבקת עם ספרה החדש.
תהילה! כשאר הסופרים להוטה גם אביגיל לכל בדל הכרה, צמאה לכל רסיס תשומת לב. .. כל מה שהיא מתאווה לו הוא רק שבח קטן לכתיבתה, אישור לכך שעמלה אינו לשווא, שכתיבתה לא ירדה אל המצולות. .. אוי, סופרים… מה נותר להם בעולם הזה פרט לתקוות-עני לאיזו נדבה – שבח מקורא, הזמנה להרצאה, מועמדות לפרס – ולחמלומות על חיי נצח לספריהם…" (עמ' 8 – 9)
ספר מתח טוב הוא כזה שקשה להניחו מן הידיים, והוא מהפך דפים מתחילתו ועד סופו, וככזה "כוכב הצפון" בהחלט עושה את העבודה.
ספר מתח טוב מאד הוא כזה שהוא לגמרי הגיוני, ויכול להיות, וככזה "כוכב הצפון" לא לגמרי מגשים את ייעודו.
אלא שהספר הזה נלקח מ"מדף-הספרים-הממתינים-להיקרא" בדיוק כדי שישמש מעין איוורור בין ספר רציני אחד למשנהו, ועל כן, ההגיון פחות חשוב כאן.
ג'נה וויליאמס היא אשה צעירה, אמריקאית, ממוצא מעורב; אמה ממוצא קוריאני, אביה אפריקאי אמריקאי, שהגיע לדרגה גבוהה בצבא, אלא שאז נעלמה אחותה התאומה של ג'נה, בחוף ים מבודד בקוריאה הדרומית, והשבר המשפחתי הכריע את האב והוביל, בסופו של דבר למותו.
הספר הזה נקרא בנשימה עצורה, מקצה לקצה. צריך היה לזכור, מדי פעם, להפסיק לרגע, להרים את העיניים מהקינדל, לנשום עמוק, ולחזור. כל מיני הדהודים לדברים שאני מכירה בעצמי, או דברים ששמעתי עליהם מקרוב, וגם דברים שלא הכרתי כלל, אבל אני יודעת שישנם.
אני לא מכירה, לפחות לא מכלי ראשון, אלימות כלפי ילדים, למשל, הטלת אימה מתמשכת, עד שהאימה הופכת לחלק אינטגרלי מהמהות, כשאת יודעת שמה שלא תעשי, בקצה יש איזה איום, ואז את מתכנסת עוד יותר, מצנזרת את עצמך ואת דבריך. את אלה אני מכירה יותר מקרוב מגיל מבוגר יותר.
את החיים בבית הילדים בקיבוץ, ובקיבוץ בכלל, לעומת זאת, אני מכירה מיד ראשונה.
נראה לי שאני מתחילה להתמכר לכתיבתה המשובחת של קוני ויליס. לאט לאט אני מצמצמת את מרווחי הזמן בין ספר אחד לשני משלה, ספרים שמובטחת בהם הנאה מרובה, תמיד, ורק הידיעה כי בשלב זה או אחר אשאר בלי ספרים חדשים (לי) משלה, מכריחה אותי להמתין מעט בין האחד לשני.
כי אחרי ספר נחמד שבא אחרי ספר פחות מוצלח, שלא לדבר על ספרים שכלל אינני מצליחה להביא לידי גמר, או ספרים "ריקים" כאלה שאני קוראת ושוכחת, תמיד טוב לדעת שיש סופרות וסופרים שלא יאכזבו. קוני ויליס היא סופרת כזו. גם אם זוהי אסופּה של סיפורים ולא רומן.
