יֵשְׁנֶני – אילנה סטרלין

ישנני

כבר הרבה זמן שלא סיימתי ספר בכמה שעות; למען האמת, אני לא ממש זוכרת מתי זה קרה לי בעבר, בודאי שלא בעבר הקרוב.

אבל היה יום כיפור והקדשתי את מירב זמני לספרים, וגם הספר זה בהחלט מרתק. אז הנה, עברו כמה שעות ועוד ספר נסתיים לו.

 אבל לפני שאדבר על הספר, אני רוצה לדבר על העטיפה; לפני כמה שנים התקיימה בתל-אביב, בביתן הלנה רובינשטיין, תערוכה בשם "לינה משותפת", תערוכה קבוצתית של אמנים ילידי קיבוצים. כבוגרת אותו מושג "לינה משותפת" ביקרתי בתערוכה, וכמה דימויים נחרתו בזכרוני מאז. אחד מהם – שורת המגבות התלויה על הקיר (בגן) מופיעה כאן על העטיפה, וכמו נושאת אותי עמה אל עברי / עברינו כולנו, אלה שגדלו בקיבוץ.

ולספר עצמו. נילי, גיבורת הספר, בת קיבוץ בעמק יזרעאל, מתגוררת בירושלים עם בעלה ובתה. בעלה ה"מתחזק" מודיע לה כי הוא עוזב את הבית, משום שהוא צריך את הזמן הזה לעצמו ולאלוהיו.  עזיבתו של אבנר את הבית פוערת פצע ו"זורקת" את נילי לימי ילדותה בקיבוץ, עת אביה התנכר לה, לאחר מות אמה, והיא גדלה אצל דודיה. זאת אומרת, גדלה, כמו כל הילדים בבית הילדים, אבל ה"חדר" אליו הלכה בשעות הערב היה החדר של אחי אמה המנוחה ואשתו. יחד עמה היתה מגיעה תמיד שלומית, אחותה הגדולה, שהיתה ממשיכה לאחר מכן לחדר של אביהן. נילי אף פעם לא קראה לו אבא, אלא רק יצחק. למרות שהיו נסיונות מכמירי לב למשוך את תשומת לבו, נסיונות שנענו באדישות חוזרת ונשנית.

 אבל נילי גדלה, ועזבה את הקיבוץ. גם שלומית גדלה ועזבה את הקיבוץ. ועכשיו עם התפרקות משפחתה של נילי, המשפחה שאיכשהו חשבה שתהיה לתמיד, חוזרת נילי אל עברה, ויוצאת עם שלומית למסע שבסופו גילוים של סודות.

 וזה מה שעומד בבסיס הספר הזה – הסודות. אלה הנשמרים מפני הילדים, כדי שלא ייפגעו, ובבגרותם ממשיכים להשמר – כי מה זה כבר יעזור. וחוץ מזה, בקיבוץ אנחנו אנשי המעשה, לא הדיבור. ומבעד לסיפור הסודות נגללים העקרונות ה"קדושים" שהשמירה עליהם עומדת מעל הכל, גם מעל המשפחה והילדים, המעמדות ה"נחשבים" במשק, בעלי התפקידים שמעמדם הניח להם לחרוג מן המוסכמות.

פה ושם מצאתי עצמי מהנהנת בזכרון מתוק/חמוץ מן הילדות הפרטית שלי, פה ושם תהיתי האם הסופרת אכן היתה בקיבוץ (אצלנו בחדרים לא הכינו שום ארוחות ערב!). כי סודות היו גם אצלנו, וגם אצלנו לא דיברו, ולמדנו לא לשאול. גם אצלנו החלטת הועדות היתה מעל הכל (כן, גם ועדת חינוך). גם אצלנו היו ילדים שלא הסכינו עם הלינה המשותפת, גם אצלנו היו הורים שנכנעו לרצון ילדיהם ואחרים שצייתו לתקנון.

 ומעט ביקורת – הספר הזה מטפל בעדינות יתר במקומות שאפשר היה לחתוך ולהיות בוטים בהרבה. אחרי "ארבע אחרי הצהריים", "הביתה", "היינו העתיד" הקורא/ת כבר יכול/ה להתמודד עם יותר ביקורתיות, יותר כאב.

 אבל חוץ מזה, הספר, כאמור, מרתק, ונקרא (כמעט) בנשימה אחת.

ישנני – אילנה סטרילי. הוצאת: מודן (252 עמודים)

 (פורסם ב – 27 בספטמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

לינה משותפת

(מתוך התערוכה – לינה משותפת – עדית לבבי גבאי)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *