A God in Ruins – Kate Atkinson

a-god-in-ruinsEveryone always asks you what a novel is ‘about’… If you asked me that question about A God in Ruins I would say that it’s about fiction..” *

(מתוך: הערות המחברת בסוף הספר)

אלא שקצת לאחר מכן, אפשר אולי, אם רוצים או רוצות, להבין כי הספר הוא כתב פלסטר חריף כנגד המלחמה, כל מלחמה

War is Mans’ greatest fall from grace..” *

… in the end, become itself sabage as we attacked the very people – the old, the young, women – that civilization is supposed to defend.” *

או שאולי הספר הוא בכל זאת בדבר בִּדְיון.

טדי, הילד האהוב במשפחת טוד, אחיה האהוב של אורסולה, גיבורת חיים אחרי חיים, Life after Life, לא נהרג במלחמה. טדי שנחשב למת איזשהו זמן, נפל בשבי בפעולת ההפצצה האחרונה שלו, ונחשב מת שמקום קבורתו לא נודע. אבל אחר כך נודע שהוא חי, ושהיה שבוי בידי הגרמנים.

והספר הזה מספר את סיפור חייו.

שלושה מישורי זמן יש בספר A God in Ruins, והם שזורים זה בזה, ומאירים זה את זה, פרקי העבר מאירים ומנהירים את העתיד, פרקי ההווה מהווים סוג של "בדיעבד" לפרקי העבר, מספרים את תוצאות העבר, "מרככים" בראיה לאחור את העבר.

התקופה הראשונה, זו הנותנת משמעות לכל מה שיבוא אחריה, היא תקופת מלחמת העולם השניה. טדי, ככל בחור אנגלי הגון, בהגיע זמן הגיוס, מצטרף לשורות בחיל האויר לקורס טייס, ולאחר הכשרה לא קצרה, הופך לטייס במטוסי הפצצה.

מטוסי ההפצצה, כבדים ומסורבלים, נשלחו למשימות הפצצה, תחילה של מפעלים חיוניים, מחנות צבא, ובהמשך של ערים ומרכזי אוכלוסין, בתוך גרמניה.  בכל גיחת הפצצה כזו, רבים היו הסיכויים שלא לחזור, ואף על פי כן, המשיכו הטייסים, אלה שחזרו, לצאת לגיחות נוספות, להפציץ מטרות ולהיות בעצמם מטרה.

It felt as if he had lived many lifetimes. Or perhaps just the one endless night that, according to Blake, some were born to.” *

בכל גיחה כזאת, חש טדי כאילו היא האחרונה. תמיד פחד לתכן תוכניות לאחר המלחמה, משום שעצם המחשבה על "אחרי" נחשבה כמעט מופרכת.

ובתוך המלחמה, מדי פעם, פגישות ושיחות עם אחותו, אורוסולה, שהיה לה תפקיד באחד המשרדים הממשלתיים, ובלילה התנדבה לסייע במשמר האזרחי, שטיפל בפינוי הריסות ואיתור נפגעים במהלך הבליץ, מדי לילה. והפגישות הללו, שני ניצולים לרגע ממוראות המלחמה, ניסו לחיות, סתם לחיות.

’Before the war,’ Ursula said, ‘every day was much the same, wasn’t it?  Home, the office, home again. Routine dulls the senses so. And then suddenly it feels as if one’s living on the forward edge of one’s life, as if one never knows if one is about to fall or fly’.” *

תקופה שניה, היא התקופה של "אחרי":

Afterwards—because it turned out that there was to be an afterwards for Teddy—he resolved that he would try always to be kind. It was the best he could do.” *

אחרי המלחמה נישא טדי לננסי, בת השכנים מן הכפר, שהיתה חברתו כל השנים, וגם אם המלחמה שינתה את שניהם, לגמרי, הרי שנאמנים להבטחות הנעורים וזה לזו, נישאו, וניסו למצוא דרכם בבריטניה של אחרי המלחמה.

ואין זה דבר של מה בכך. למצוא פרנסה, בארץ המלקקת את פצעי המלחמה, בכלכלה שנמתחה עד קצה גבול היכולת, ובכל זאת. מצאו להם עבודות ושכרו (ואחר כך קנו) להם בית, ובין לבין נולדה בתם היחידה – ויולה. שהיתה קשורה בעבותות אהבה לננסי. אלא שננסי מתה, והבור שנפער הפך את חייה של ויולה לאחרים ושונים וקשים.

ויולה, בבגרותה, התרחקה מאד מאביה:

He loved Viola as only a parent can love a child, but it was hard work.” *

היא מצאה לה בן-זוג, בן למשפחת אצולה, צייר, שהתקשה להתפרנס בעצמו, ובעיקר היה חסר אחריות באופן מוחלט.

שני ילדים נולדו להם, והם חיו במין קומונה של אנשים "מוארים", והחיים בה כללו עבודה חקלאית למיניה, ופרנסות מפרנסות שונות, עם מנהיגה כריזמטית ומפחידה, שקבעה מהו "סידור העבודה", ומי יעשה מה, ומה יעשה בכסף שהרוויחו.

ויולה דימתה את החיים בקומונה לעבדות.

עד שברחה משם.

וההווה – שנות האלפיים. טדי טוד בשלהי ימיו, ממתין למותו בדיור מוגן סיעודי.

ובתו מבקרת.

ונכדתו, לעתים.

נכדו נדד לארצות רחוקות.

והסיפור מתקרב אל סופו.

 

רוב רובו של הספר סב סביב חוויותיו של טדי כטייס במלחמת העולם השניה, ומבוסס על תחקיר מעמיק שערכה הסופרת בארכיוני חיל האוויר המלכותי.

ומעבר לחוויותיו של טייס-על-סף-המוות כל הזמן, כל זמן, אדם שאינו יודע אם יהיה לו מחר, ו"אחרי המלחמה".

טדי נותר בחיים, והיו לו חיים אחרי המלחמה, נשא לו אשה, נולדה לו ילדה. יש לו נכדים.

אבל אילו לא היה נותר בחיים. כי אז לא היו ויולה וילדיה: סאני וברטי, וצאצאיהם אחריהם. ועולמות שלמים לא היו באים לעולם.

וכל אחד ואחד מן המתים במלחמה, כל צאצאיו שיכולים היו לבוא אחריו לא נולדו.

ובני ובנות אדם נמנעו מן העולם. ויחד אתם לא באו לעולם ספרים ואוצרות אמנות ומוזיקה ושירים שמעולם לא נוצרו על ידי האנשים שמעולם לא נולדו.

וצריך לזכור את זה, תמיד.
הספר הזה טרם יצא לאור בעברית, ואיני יודעת אם תורגם.

וחבל מאד יהיה אם לא יתורגם, וקוראי העברית יימנע מהם העונג שבקריאתו.

 

A God in Ruins – Kate Atkinson. הוצאת: Transworld Publishers Ltd. מס' עמודים – 400

 

לרכישה  באמזון
* הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, ועל כן לא צוינו מספרי העמודים.

 

ועוד כמה מובאות שאספתי לי במהלך הקריאה:

 

ענייני משפחה:

’Why did you have children?’ Bertie asked, later in their lives. ‘Was it just the biological imperative to breed?’  ‘That’s why everyone has children,’ Viola said. ‘They just dress it up as something more sentimental.

If he had drowned out there in the sea she could start a new life. It would be such an easy way of breaking up with him, much easier than packing up and leaving.

“’Secrets had the power to kill a marriage’, she said. ‘Nonsense’, Sylvie said, it was secrets that could save a marriage’.”

The dead were legion and remembrance was a kind of duty, he supposed. Not always related to love.”

ועניינים שבמלחמה:

Teddy didn’t think Vic should have made plans. He didn’t make plans himself any more. There was now and it was followed by another now. If you were lucky.”

ודברים ששומעים בבית, בחופשה:

’And you can say what you like, Ted, but a good German is still a dead German.

’The mistake,’ Sylvie said, ‘is thinking that love equates with happiness.

ושאר עניינים:

It was all that he could do. And it might be love, after all.”

Everything became a hotel eventually. Dust and sand and hotels.”

Viola felt as if she spent her life wading through a sea of ignorance, shallow but without a shore in sight.”

…you got older and time went on, you realized that the distinction between truth and fiction didn’t really matter because eventually everything disappeared into the soupy, amnesiac mess of history.”

If Viola could start again—there are no second chances, life’s not a rehearsal, blah, blah, blah—yes, but if she could, if she could retake the journey that wasn’t really a journey, what would she do?

She would learn how to love.”

 

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *