הביתה – אסף ענברי

הביתה"אנשים בורחים אל העבר כשההווה קשה מנשוא, או כשההווה כל כך לא מדאיג שאין מה לחשוב עליו."

כשהגעתי לפרק המתחיל במלים "לקראת הבחירות הסתובבו צעירי אפיקים ושאר צעירי מפלגת העבודה ברחבי הארץ והפיצו מדבקות שנשאו את הססמה 'די לבכות בארץ הזאת'."  הנחתי את הספר מידי; לא כדי להפסיק לקרוא בו, אלא משום שזו היתה הנקודה שבה הקונקרטי הפך מבחינתי לאישי: באחת ההפגנות הללו, שנערכה בתל-אביב, השתתפתי אף אני. כבר אז גיליתי את קסמן האמיתי של ההפגנות הללו: יחד עם הרעיון שבשמו צועדים, או מוחים, או מניפים שלטים, פוגשים גם את החבר'ה. ההפגנה ההיא הסתיימה בישיבה על מדשאות בנין ההסתדרות ובהאזנה לנאומי טרום בחירות משמימים. בבחירות האלה (גם באלה) הפסדנו.

באותה הפגנה פגשתי גם את זיו; בפעם האחרונה פגשתי אותו. אחר כך היה מבצע ליטני וזיו נהרג בלבנון.

זיו היה מאלה שעליהם נאמר "…ויאבל על זיו העלומים" בתפילת ה"יזכור"; נער חמודות שכולו הבטחה וכולו כוונות מצוינות.

זיו היה מאפיקים, והוא מוזכר בספר "הביתה" בפרק הבא.

 אבל עוד לפני שהקונקרטי הפך לאישי, הרבה לפני, נפלתי בשביו של הספר הזה שמתאר בשפה שהייתי מכנה אותה "יבשה" (… ומתוך הזוהמה צמחו שתי רקפות. נירה הראתה להוריה את הגינה שלהם, והם התגאו בה מאד. היא היתה מאושרת, אבל כעבור כמה חודשים חלתה ומתה.")  את כל תולדות התנועה הקיבוצית, דרך הפריזמה של קבוץ אפיקים.

 חבורת בחורים ובחורות המחרימים עולם ישן עדי יסוד, ומהגרים למקום נידח / נשכח בו לימים תקום מדינה יהודית ראשונה ויחידה; אבל לפני כן, הרבה לפני כן, הם באו לכאן כדי להקים כאן חברה צודקת שבה אין מקום לאישי ולפרטי אלא רק לקולקטיב, והויכוחים הרמים ביותר נשמעו בין הדוגלים בסוציאליזם לבין אלה הדוגלים בקומוניזם.

 הקולקטיב היה כל כך חשוב עד ש"חברים שהציצו לאוהל הבחורות הזדעזעו לגלות שהוא קושט כמו סלון בורגני. … כונסה אספה לדון בגנדרנות הזאת… ליבון ההבדל בין קומוניזם לסוציאליזם נדחק 'לטובת' ויכוח רגרסיבי על ההבדל בין צרכים למותרות. מי חשב שניאלץ לדון בזה בכלל? "

 מתישהו הקבוצה, למורת רוחם של חלק מן האידיאליסטים, התישבה במקום אחד (חלק מן האידיאליסטים חשבו שיש משהו "בורגני" בהתישבות במקום אחד), במקום שנקרא לימים "אפיקים"; וכאן הופך לאט לאט הכללי,סיפורה של התנועה הקיבוצית, לקונקרטי – סיפורו של המקום הזה.

 אם הגרעין הראשוני היה של רוסים בלבד, הרי שעם השנים נוספו להם קבוצות ממקומות אחרים ו"טוב שהקיבוץ התגוון, כי בקיבוץ של רוסים רק רוסי לא ישתגע, בקיבוץ של פולנים אי אפשר לגעת באוכל (הם שופכים סוכר על כל דבר) ובקיבוץ של יקים כולם אנטיפתים מעודף חינוך מוזיקלי."

 וכך ממשיך ענברי, באותה שפה לתאר, תיאור ענייני לחלוטין, את תולדות התנועה הקיבוצית, ואין הוא עוסק ב"טוב" או ב"רע" – רק תיאור דברי הימים.

 הרבה אהבה יש בכתובים הללו, אהבה שאינה מבוטאת במפורש, ממש כשם שהביקורת מובלעת בהם; כך בתיאור התקופה שלאחרי השבת השחורה: "האם קיבוץ שהתרוקן מגברים יכול לתפקד? אף חברה לא ידעה לרתך, להלחים, לנגר, לקלטר, לרסס במטעים נגד מזיקים, לתחזק את החשמל, את הקיטור, את הביוב, להכניס משאיות לטיפול במוסך, להמשיך את בנייתם של בניינים מותחלים או לקדוח בקיר בלי ליצור מכתש בקוטר של צלחת. השוויון בין המינים הסתכם בכך שהנשים התלבשו כמו גברים. "

 ביקורת מובלעת ישנה גם בתיאורו את פחדיו של הילד שהיה מתגנב מדי לילה מחדר הילדים לבית הוריו, משום שפחד, ואיך היה נכנס בשקט בשקט ומתכרבל על הרצפה ונרדם.

 רק בשלהי הספר, ממש לקראת סופו, הופכת הביקורת לגלויה, והכאב – על אובדן מה שהיה ומה שיכול היה להיות.

 אם יש את נפשכם לדעת איך צמחה וקמה התנועה הזאת שהיתה פעם כה מפוארת, ועדיין שמה נישא בפי כל – קראו את "הביתה". אין זה ספר הסטוריה יבשושי ומשעמם, אין בו תאריכים ושמות מצביאים ומנהיגים. יש בו אנשים  שחלמו, וחיו להגשים את חלומותיהם, או לפחות את חלקם: "התחלתי בתנועה, תנועת נוער חינוכית במחתרת הרוסית, תנועה עם השראה בלתי רגילה, שבכוחה הנפשי אני חי עד היום. המשכתי בזה על ידי מסעות על פני חצי עולם, שבהם ניסיתי  לשתול שתילים של אותה תנועת נוער."

כך – בספר לא עב כרס כלל – נדחסו תולדותינו.

מומלץ!!

הביתה – אסף ענברי. הוצאת ידיעות ספרים (276 עמודים)

(פורסם ב- 6.6.2009 בפורום הספרים של YNET)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *