אז על מה הספר, בעצם, את שואלת את עצמך, ואין לך תשובה מדויקת; הרי אין כאן ממש עלילה, אין כאן סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, אין עניינים דחופים ובוערים שנוטלים אותך מחייך ומעבירים אותך לחיים של אנשים אחרים, או עולמות אחרים, או זמנים אחרים.

הכל כאן, ועכשיו, ובסביבה שאם תעצמי את העיניים תוכלי לדמיין בדיוק את הרחובות, ואת הגן בפינה, את החנויות, את המוסכים, את בנייני המשרדים. תוכלי לדמיין את הריחות ואת הקולות, את החום או הקור, תלוי בעונה, את הדירות הקטנות והלא-ממש-מתוחזקות, עם הקירות הדקים.

אפילו השכן שלך, שבכל ערב פורט על גיטרה ומזמר לעצמו, זה שבינך לבינך את מכנה אותו "הזמיר מעבר לקיר", זה שאפשר לשמוע אותו ממש כאילו היה בתוך דירתך, כי הקירות כל כך כל כך דקים. אפילו הוא מופיע בספר:

עניין מוזר במקצת: הוא מנגן בגיטרה, אבל מתמקד כל שבוע בשיר אחד. משמיע אותו ברמקולים ומלווה אותו בגיטרה פעם אחר פעם במסירות וללא לאות. דרך הקירות, בערבים, היא יכולה לשמוע את שקידתו, את השיפור שחל מיום ליום, עד שבמוצאי שבת הוא פורט אותו בקלילות מרשימה, בלי שום תפרים של מאמץ." (*)

טוב, השכן שלך לא דבק בשיר אחד לשבוע, אלא נצמד לרפרטואר מוכר לו, ובכל פעם מוסיף עוד שיר. חדש.

איש ואשה נפגשים. נפגשים בחדר המדרגות. היא חדשה בבניין, הוא גם שם כבר כמה שנים, וכבר התחלפו שם כמה שכנים, אבל עכשיו באה אשה, אלי, אלישבע, ויש לה ילד קטן, נועם, בן ארבע.

איש ואשה נפגשים בחדר המדרגות ואומרים שלום מהוסס של שני אנשים שמעכשיו הם קרובים האחד לשניה הרבה יותר מאשר בני משפחתם וחבריהם; רק קיר דק מפריד בין הדירות, ומסדרון צר בין דלתותיהם.

אלכס, מורה בתיכון. מקצועות שתיכף לא יילמדו עוד, כי מי לומד היום פילוסופיה, גם היסטוריה היא מקצוע שעוד רגע יעלם, ואזרחות מוכרחים, אבל יותר טוב שלא נדבר על לימודי האזרחות. איש גדול, דובי כזה, רווק עד קצות אצבעותיו. אלי, שעברה לגור ממול,  כי רצתה להתקרב אל מקום העבודה שלה, רצתה גן טוב יותר לנועם, או כך היא מקווה.

כי גני ילדים הם מן מקום כזה שאת רק יכולה לקוות שילדך יוכל למצוא בו מקום טוב וחם ונעים, מקום שיהיה תמים כמותו. אבל זה לא קורה תמיד. הגננות עייפות, העוזרות עייפות. את מאפסנת את בבת עינך שם ומקווה שיהיה בסדר. כי את צריכה לעבוד, וילדים צריכים חברה. ובינינו, את בכלל גדלת במקום שמותר היה לאמך לבלות איתך שלוש שעות ביום. בשאר הזמן היית עם הילדים האחרים והמטפלות והגננות. וצריך היה לקוות שהן הנשים המוכשרות והטובות ביותר לטפל בך.

…מן הסתם הכול שגוי ועקום, מלכתחילה. הטעות קדמה לכול. לא היינו צריכים לשלח מעלינו את הילדים כשהם קטנים כל כך. בגידה חדשה, נטישה חדשה, מדי יום. אבל חייבים, אבל אי־אפשר, אבל צריך לעקור אותם מחסותנו כדי ללכת לעבודה ולהרוויח כסף כדי שנוכל לאפשר לעצמנו לשלח אותם. "(*)

וישנה סיון, תלמידת תיכון. לא הכי יפה בכיתה, לא הכי בולטת בכיתה. להיפך. או שהיא בלתי נראית, או שהיא מושא ללעג. והיא מעדיפה להיות בלתי נראית בדרך כלל. והיא יודעת שכך יראו חייה, תמיד. והיא לא יודעת שמתישהו דברים משתנים, והחיים משתנים, ומי שהיה ילד נידח ושקט הפך להיות כוכב עסקי או פוליטי, או משהו אחר, ומלכת הכתה יכול להיות שגידלה פימה וכסל, והפכה לעקרת בית מן הפרברים (לא שיש משהו רע בעקרת בית מן הפרברים, אבל פעם חשבו שהיא תיגע בשמיים). את לא יודעת שדברים משתנים. העולם נראה לך רע, רע אליך.

…כל אחד יכול לדעת רק מה שהוא מכיר, וילדים מכירים כל כך מעט עד שקשה להם לראות בדמיונם משהו אחר. העבר שלהם מצומצם מכדי שיוכלו לדמות להם עתיד על כל ההפתעות והתהפוכות הגלומות בו. העתיד הוא בשבילם רק הימשכות של הידוע להם, הווה מתמתח בלי קץ. " (*)

אז על מה הספר? הרי הכל כל כך ידוע ומוכר. אפילו התרבות, לפחות בשנים האחרונות, הפכה להיות מין סרח עודף של החיים בכלל, מין סימן היכר של אליטות מתנשאות, או כך לפחות היחס אליה, הכל הופך יחסי, ואין עוד שום עניין באיזו נשגבות.

…'למדתי על בשרי שהמקום הזה הוא מלכודת מוות לתרבות. במקרה הטוב היא, התרבות,  מתקבלת באדישות, ובמקרה הרע היא מעוררת עוינות של ממש. בעיקר כשמדובר ביצירה שמעיזה לחרוג מהכללים החמימים והמאלחשים של מדורת השבט, אז היא מהווה איום על המוסדות ומסתבר שגם על הקהל. בשנים האחרונות מתחולל במקום הזה סחף אנטי־תרבותי שהולך ומקצין, וכתוצאה, המטרה והצידוק של אמנות כאן הם להשכיח, להרדים. אמנות מעוררת—כמו כל אמנות אמיתית—תושתק בסופו של דבר.'" (*)

איש פוגש אשה בחדר מדרגות. היא חדשה בבניין, הוא כבר דייר ותיק. הסביבה מוכרת, הריחות, הקולות, העיר ושאונה.

איש פוגש אשה בחדר המדרגות.

וכל הספר הוא על החיים עצמם.

ועוד לא דברתי על השפה, השפה שהופכת את הספר הזה לכמעט שירה, שירה בפרוזה.

החיים עצמם, ואיך החיים של האחד משתלבים בחיים של האחרת ושל האחרת, ושל עוד אחרת, ושל אחר; כמו הפסקאות בספר, שלא תמיד את יכולה לזהות, במבט ראשון, למי מתיחסת הפסקה הזו.

ועוד משפט אחד, נכון לגמרי, כמו החיים עצמם:

…אף אחד ששונא אותך לא יכול לפגוע בך כמו מי שאהב אותך."(*)

ספר נפלא.

* נקרא בדיגיטלי, אין מספרי עמודים

שימו לב: הנחה מיוחדת לקוראות וקוראי הבלוג בחנות "המגדלור" בקניה טלפונית, או בחנות