לאליזבת' הרמון לא היה סיכוי; לא באמת. יתומה מאב התייתמה גם מאמה שנהרגה בתאונת דרכים. אליזבת' היתה אז בת שמונה.

כיתומים אחרים הועברה לבית יתומים, מתואן שמו, במאונט סטרלינג, קנטקי, והיחס אליה היה כאל שאר הילדות והילדים במקום, ששוכנו, כיאה למוסד נוצרי הגון, באגפים נפרדים לגמרי. כמו כל הילדים התיצבה לארוחות במועדן, למדה בכיתת בית הספר שבמקום, והצטיינה בלימודיה, ובערב הלכה לישון באולם השינה הגדול, ומאחר שהיתה חדשה ניתן לה המקום הפחות טוב באולם, זה שהרעשים מבחוץ קרובים אליו ביותר.

בימי ראשון, כמו כל הילדות התייצבה בכנסיה לשיעורי יום ראשון, משמימים למדי, וחסרי כל משמעות למי שאלוהים הסב פניו ממנה.

לא באמת היה לה סיכוי, אבל משום שהצטיינה בלימודים נשלחה, מדי פעם, למרתף האחזקה, ממלכתו של מר שייבל, אב הבית, לנקות את המחקים הגדולים ששימשו לניקיון לוחות הגיר. מר שייבל שיחק שחמט עם עצמו בשעות הרבות בהן היה לבד במרתף, והיא היתה מוכרחה להבין מה הוא משחק.

ומשום שהתעקשה, ומשום שהיתה לה יכולת מופלאה, כמו למתמטיקה למשל, ומשום שכבר התבוננה בו לא מעט וידעה אלו צעדים מותרים לאלה כלים, אף אם לא ידעה את שמם עדיין, נאות בסופו של דבר ללמד אותה. ומשום שהבין כי יכולותיה עולות בהרבה על שלו, שידך בינה לבין מועדון השחמט המקומי לנוער.

כמו כל הילדות בבית היתומים עמדה אליזבת' הרמון מדי יום מול החלון ממנו חולקו להם הויטמינים. כמו כל הילדות קבלה בכל יום כדור הרגעה, כי הרבה ילדות וילדים עושים הרבה רעש והמולה ומהומה, והכי טוב לשמור אותם שקטים, ככל שניתן.

עד שהפסיקו את מתן הגלולות האלה, ואליזבת' הרמון נכנסה לסוג של קריז. ומשום שהיתה בעלת יוזמה מצאה דרך להכנס לחדר התרופות הנעול ולקחת משם לא מעט גלולות,  אלא שנתפסה בצאתה משם, וזכויות המשחק בשחמט נשללו ממנה.

לאליזבת' הרמון לא היו הרבה סיכויים, גם לא להמסר לאימוץ, משום שהמאמצים שבאו לבית היתומים בדרך כלל העדיפו ילדות קטנות יותר. וכמובן, לבנות. לכן, לג'ולין, החברה הכי טובה שלה לא היה סיכוי בכלל. הזוג ויטלי, בעצם, הגברת ויטלי, החליטו לאמץ אותה כשהיתה בת שתים עשרה, כמעט שלוש עשרה, ואז מר ויטלי יצא לאחת מנסיעות העבודה שלו והודיע שהנסיעה תתארך.

מר ויטלי שלח מדי פעם כסף הביתה, שהספיק בדיוק לצרכי הבית, ואליזבת' הרמון, עכשיו כבר תלמידה מצטיינת בבית ספר רגיל, מצאה עצמה חוזרת לאט לאט למשחקי השחמט.

כשהתברר שבטורנירים יש פרסים כספיים החלה אמה המאמצת לשתף פעולה, וכך מצאו עצמן השתיים נודדות מטורניר לטורניר, ממציאות תירוצים לבית הספר בגין ההעדרויות, עד שהחלה להיות קצת מוכרת וקצת מפורסמת, ואז כבר לא היה צורך בתירוצים.

את "גמביט המלכה" הכרתי קודם מסדרת הטלוויזיה שנעשתה על פי הספר, ואל הספר הגעתי רק עתה. הן בסדרה והן בספר ליוותה אותי תחושת החמצה קלה, שלא השכלתי, אי אז בילדותי, ללמוד שחמט מאבי החורג שהיה שחקן חובב מצוין במועדון המקומי, ולו רק כדי להבין מה פשר המהלכים שנעשים מול עיני, שלא לדבר על כך שלו שיחקתי שחמט ממש, הייתי יכולה, אולי, להתפעל מן המשחקים עצמם.
אבל לא עשיתי זאת בילדותי, ולכן החלק הזה נמנע ממני עתה.

מה שלא מנע ממני להנות הנאה שלמה וגמורה, הן מן הסדרה והן מן הספר. סיפורה של ילדה אחת שהסיכויים היו נגדה, אשה לא משחקת שחמט, יתומה לא יכולה להגיע רחוק מדי, והיא הגיעה. לעוד תחרות ועוד טורניר, לתחרויות ארציות ובין-לאומיות, התחרתה מול אומנים ורבי אומנים ואלופים. ועד ברית המועצות הקומוניסטית הגיעה.

ספר מרתק מכריכה לכריכה. וכשהוא נגמר, ניסיתי שוב ושוב להפוך דף, אבל לא היו יותר דפים.

מומלץ (גם הספר, גם הסדרה)

https://youtu.be/JX3UDaHyAek