בארון הבגדים שלי, בין חולצות הטריקו הספורות מקופלת חולצה אחת שחורה ועליה כיתוב באותיות מאירות עיניים: "אנחנו המכשפות שלא הצלחתם לשרוף". כי כולנו, אולי, מכשפות.
אבל לא מן הסוג הרע, אלא כאלה שעצם קיומן מאיים על ההגמוניה הגברית הלבנה.
כמובן ש"לא כל הגברים" כפי שעוד רגע יזעק מישהו (בדרך כלל מי שנהנה מאותה הגמוניה), ואף על פי שבספר הזה פוגשות הקוראות גם גברים שאינם מסתייגים מן הכישוף המיוחס לנשים, וחלקם אף נוטלים בו חלק (קטן), הרי שעולם הכישוף מיוחס לנשים עוד מקדמת דנא.
בין ספר "רציני" (יותר או פחות) אחד למשנהו, אני נוהגת, לעתים, לא תמיד, לקחת לידי איזה ספר "קל" יותר, כזה שלא יחייב מחשבה ולא יותיר אחריו דבר; קל כנוצה.
לעתים יהיה זה איזה ספר רומנטי, כזה או אחר, שבו הסוף ידוע מראש, ולעתים יהיה זה ספר מתח.
במקרה הזה, הספר נלקח בהשאלה, ועל כן יש לו מועד קבוע להחזרה, היתה המלצה לא רעה של אילה בן-פורת במוסף הספרים של "הארץ", והייתי צריכה רגע לנוח מהמחשבות על הונאות פונזי והחיים ב"ארץ הכסף" כפי שבאו לידי ביטוי ב"מלון הזכוכית" של אמילי סנט ג'והן, מה גם שספרות מתח נורווגית יש לה מקום של כבוד בשנים האחרונות על מדפי ספרות המתח, משל יש להם איזה ערך מוסף כלשהו שלא הכרנו בספרי מתח של "פעם".
לפני הכל: אמילי סט. ג'והן מנדל כותבת נהדר, מרתקת, מהפכת דפים, תיאוריה מציתים את הדמיון, הנושא שבחרה לדון בו, והדרך בה הגישה אותו מרתקים ונפלאים. אבל (ברור שיהיה כאן "אבל", אחרי הקדמה שכזו) סופו של הספר אכזב אותי. אולי אפשר היה לוותר על הפרק האחרון? אני לא יודעת, אבל יש בו סוג של אנטי-קליימקס, ושימוש, מיותר לטעמי, בתופעות פארא-נורמליות.
ולספר עצמו.
הונאת פונזי היא הונאה כלכלית בה אדם העומד בראש גוף השקעות מבטיח תשואות גבוהות למשקיעיו, גבוהות בהרבה מתשואות דומות אצל גופי השקעה אחרים, בתוך פרק זמן קצר, ובמקום להשקיע כספים משתמש בכספם של משקיעים חדשים כדי לשלם דיווידנדים למשקיעים הקיימים. כדי לקיים גוף השקעות שכזה לאורך זמן צריך להמשיך למשוך עוד ועוד משקיעים, כדי שכספים ימשיכו לזרום לקרן ההשקעות, כספים מהם ניתן יהיה להמשיך לחלק רווחים למשקיעים שהיו שם קודם, ולא פחות חשוב, צריך ששוק ניירות הערך והשוק הכלכלי בכלל יתמידו ביציבותם, ואף יתחזקו.
קודם כל ולפני הכל, ובניגוד לדעתי בדרך כלל, את הספר הזה כדאי ורצוי לקרוא כספר פיזי, לא דיגיטלי (למרות שקראתיו בקינדל), וזאת משום שהספר מלוּוה באיורים, כתבי חרטומים, שהפורמט הדיגיטלי (לפחות בקינדל) עושה להם עוול. וחבל, חבל להפסיד את החלק הזה שהוא מהותי לספר.
ועוד לפני הכל, למרות שכתבה כבר לא מעט ספרים, ויש שיִמְנו אותה בשורות ה"צ'יק-ליט", הרי שניכרת בספר הזה השקעה לא מועטה בתחקירים, זה העוסק במכניקת הקוואנטים, וזה העוסק באגיפטולוגיה. וגם אם תעקמו את האף באיסטניסיות מה, כי ג'ודי פיקו ו"רבי מכר" וכו', את החלקים האלה שבספר חבל להחמיץ.
דון מקדוול היא דולת מוות, אשה המלווה אנשים אל מותם. יש כל כך הרבה דברים לעשות לפני שמתים, ואם תאריך המוות מתקרב, בדרך כלל אצל אנשים ונשים החולות וחולים במחלות סופניות, בשלהי חייהם, אלה שכל שנותר הוא רק לסעוד אותם אל מותם, הרי שניתן להתכונן את המוות
באחת הקבוצות בפייסבוק קראתי פעם המלצה חמה ביותר על הספר הרביעי (כמדומתני שזה אכן היה הרביעי) בסדרת הבלשית אריקה פוסטר והסתקרנתי. מדי פעם אני אוהבת לנוח קצת מן הספרים הרציניים וספר מתח טוב, כזה שידיר שינה מעיני, שדפיו יתהפכו במהירות, שהעלילה תהיה מרתקת דיה, ושגיבוריו לא יהיו "שטוחים" הוא בדיוק הפתרון לימים בהם אין לי אנרגיה להשקיע בספר טוב אך כבד.
לכן, מיד לכשהזדמן לי, רכשתי לי את הספר הראשון בסדרה "הנערה בקרח" לקינדלי; משימה לא פשוטה כלל בהתחשב בעובדה כי רק ספק אחד מאפשר קניה של הספר הזה לקינדל, והקניה מאותו ספק כרוכה בכל מיני נהלים ותהליכים מיגעים משהו. אבל קניתי וקראתי. ונהניתי.
את ספריו של מאיר שלו אני קוראת מאז החל להוציאם לאור, דהיינו, מאז ימי "רומן רוסי" הראשון שלו ועד היום, ונדמה לי שלמעט חלק מספרי הילדים שלו, שלא אל כולם הגעתי, וחלק מספרי העיון, הרי שאת כל ספריו קראתי (גם אם לא כתבתי על כולם, משום שחלקם קראתי עוד לפני בואו של הבלוג הזה לעולם), ובכל אופן, מאיר שלו שייך אצלי לקטגוריה של – מצידי הוא יכול לכתוב את ספר הטלפונים (כן, היה פעם דבר כזה), אני כבר אקרא.
הספר הזה "גינת בר" מונח על מדפי כבר מספר שנים ולא הגעתי לקראו, ככל הנראה בעיקר משום שאינו רומן, וספרים שאינם רומנים, אין אני קוראת כמעט כלל. מה גם שאין זה ספר עיון (ולא שאני קוראת ספרי עיון), ובעצם, קשה מאד להגדיר את סוגת הספר הזה. כשלעצמי החלטתי שאלה פרגמנטים לא ארוכים, התרשמויות, הרהורים, טור עיתונאי שאין בו חדשות הרות עולם. משהו שבין הכותב לבין עצמו, ובכל זאת אוגדו כל הפרגמנטים האלה לספר אחד, שיש שלא יקראו בו כלל, או שינסו ויניחו אותו מן היד משום שאין בו עלילה, ויש ש"יישבעו" בו (כמו מי שאמרה לי שזה הטוב בספריו), ויש כמוני, שיקראו בו בשמחה, משום ששלו כתב אותו, והוא מהנה ומרנין את הנפש.
