פרנק (פרנסיס) מאקי, אחד מראשי הצוותים ב"מחלק הסמויים", זה שהפך את קאסי מאדוקס, גיבורת "דומות", לסוכנת סמויה, הוא המספר וגיבור הספר השלישי בסדרת "מחלק הרצח של דבלין".
פרנק מאקי גדל באחת משכונות העוני של דבלין, שכונה שכמעט אין יוצאים ממנה. רוב תושביה נסמכים על עבודות זמניות, או על קיצבה מן המדינה, בני המזל מועסקים במבשלת גינס, כי לאלה יש תנאים סוציאליים, ומשכורת קבועה. אנשים קשי יום שהאלימות היא בת לוויה קבועה בחייהם, שהנאמנות המשפחתית והשכונתית גדולה יותר מן הנאמנות למדינה או לעיר או לכנסיה. כולם מכירים את כולן, כולם יודעים באיזה בית הבעל מכה את אשתו ואת ילדיו, אמהות חד-הוריות זוכות לקיתונים של בוז, במועדונים מוכרים אלכוהול זול. שכונה דיקנסיאנית כמעט.
בסוף הספר, בסופו של דף התודות, מודה פרנץ' כי אם יש טעויות בספר, ויש טעות מרכזית – אין באירלנד מחלק רצח, והיא אף מודה בכך, ובכן, אם יש טעויות בספר, הרי שהן על אחריותה בלבד.
טעות אחת שמצאתי, והסיטה את תשומת לבי מן הקריאה למשך דקות ארוכות נוגעת לאורכו של הרקוויאם מאת גבריאל פורה; ישנה נקודת זמן בה המספרת, הבלשית קאסי מדוקס, מספרת איך שמה את המיקרופון שהקליט כל קול בסביבתה, בעבודתה כשוטרת סמויה, והניחה אותו ליד מערכת השמע, משום שהיתה לה שיחה חשובה עם גיבור אחר של הספר, שיחה שלא רצתה שתיקלט במכשירי ההאזנה, ועל-כן הסירה מתחת חולצתה את המיקרופון, הניחה על הנגן את הרקוויאם מאת פורה, ויצאה לדבר עם אותו אדם. על פי דבריה ידעה שיש לה כ- 45 דקות, אחרי שיצאו אל מחוץ לטווח המיקרופון, דהיינו, יש להוסיף עוד מספר דקות, אלא שהרקוויאם מאת פורה נמשך פחות מ- 40 דקות; אני יודעת, שרתי אותו לא פעם והאזנתי לו הרבה יותר פעמים. אז כן, לפעמים פרטים לא חשובים שכאלה מסיחים את הדעת מן הקריאה.
ערים קטנות, מקומות נידחים מעט יותר או פחות, עיירות שבהן כולם מכירים את כולן, בית ספר אחד, כנסיה אחת. קרוב לעיר הגדולה במידה מספקת כדי שאפשר יהיה לנסוע לקניות או לקולנוע, ורחוק מספיק כדי להרגיש נידחוּת.
כזו היא נוקנארי, שנבנתה כפרבר מרוחק של דבלין, פרבר שיום אחד העיר תגיע עד אליו, ובינתיים אפשר לקנות בו בית בזול, והמרחבים מסביב הם טבע וחיק-טבע, פראיים למחצה, אווירה כפרית במה שיום אחד יהיה חלק מהעיר.
בשכונות מרוחקות שכאלה, מושאי ההתייחסות המיידיים הם הילדים בני אותו הגיל, בנות אותה הכיתה, ואם הם מתגוררים זה בסמוך לזה, הרי שהחברות והקשר ביניהם יהיו קרובים כמעט כמו בתוך משפחה גרעינית, ולעתים אפילו יותר.
עם פרוץ מגפת הקורונה, או הקוביד19, מלאו קבוצות הספרים למיניהן ברשתות החברתיות ברשימות ספרים לימי מגפה. מובן, שחלק מן הספרים המצוינים בכל הרשימות נקראו כבר על ידי בעבר, וממילא המגפה שהשתוללה ברחובותינו ובערינו, כמו בערים ובמדינות אחרות באזורנו ומעבר לים, והכל נעשה פתאום מוחשי וממשי; הסגרים, ההסגרים, הבידודים. כל מה שעליו רק שמענו הפך להיות חלק מהיום יום שלנו.
הספרים הפכו למקום מפלט מרגעי הבדידות שנכפו עלינו עם הסגרים, לממלאי זמן, ולתחליפים למסעות למקומות אחרים. ספרי המגפה הפכו לסוג של ספרי נבואה, או תיאורים אפוקליפטיים כאלה או אחרים, של מה יכול לקרות, או מה בעצם קורה, אנחנו רק לא רואות ולא שמות לב, כי אנחנו בתוך המגיפה, וכשנצא ממנה (אם נצא ממנה) העולם שלנו יראה אחרת.
מרבית ספרי הנעורים האמריקאיים מתארים, פחות או יותר, סביבות חיים דומות, עיירה נידחת קצת יותר או קצת פחות, בית ספר אחד שכולם לומדים בו, חבורת המקובלים, חבורת הלא מקובלים, החנונים. ספרי הנעורים האמריקאיים מתארים בדרך כלל נער או חבורת נערים, והקוראת מלווה אותם בהתבגרותם. מעטים הספרים שעוסקים בנערות. ואם נכתב הספר על נערה, הרי שהיא תהיה, בדרך כלל, או מין השוליים של השוליים, קורבן לפגיעה כלשהי, או, במקרים אחרים, מבית מבוסס, אבל עם איזושהי בעייתיות.
קאת', קאתרין, היא גיבורת הספר "מרלנה", והיא גם המספרת, וכל המתואר מתואר מידיעתה ומעיניה. קאת' הגיעה עם אמה ואחיה המבוגר ממנה לעיירה סילבר לייק בצפון מישיגן. עיירה צפונית למדי, קרה למדי. נידחת.
את כתיבתם של אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום, זוג מחברי ספרי מתח שוודים, אחד מהם עיתונאי, השני אסיר משוחרר, הכרתי את קראתי לראשונה את תא 21, ספר העוסק במחירה של הזנות, הסחר בנשים, בבני אדם, וכבר אז מצאתי את כתיבתם מרתקת, מותחת וגם בעלת איזה ערך חברתי.
כי, זאת לדעת, רוסלנד והלסטרום, מעבר לכתיבת ספרי מתח, מקדמים אג'נדה או אג'נדות חשובות בעיניהם (ובעיני גם), והם עושים זאת באמצעות סיפורים המרתקים את הקורא/ת מהחל ועד כלה.
אם בספרם "תא 21" עסקו, כאמור, בסחר בנשים, הרי שבספר הזה הם מבקשים לעסוק בעונש המוות; עונש המוות הקיים בארצות הברית, עונש המוות הנתון במחלוקת גם שם, משום שחלק מהמדינות מאפשרות אותו, וחלק לא, ובכלל, מערכת הענישה בארצות הברית ראוי לה שתיבחן שוב ושוב ושוב. ובכן, עונש המוות שאינו נהוג ברוב המדינות המתקדמות והנאורות, אבל בחלק ממדינות ארצות הברית הוא משמש כעונש הראוי, גם אם ברור כבר כי אין הוא יעיל, ואין הוא מועיל, עונש המוות הוא עילת הספר הזה – "תא 8".
לאליזבת' הרמון לא היה סיכוי; לא באמת. יתומה מאב התייתמה גם מאמה שנהרגה בתאונת דרכים. אליזבת' היתה אז בת שמונה.
כיתומים אחרים הועברה לבית יתומים, מתואן שמו, במאונט סטרלינג, קנטקי, והיחס אליה היה כאל שאר הילדות והילדים במקום, ששוכנו, כיאה למוסד נוצרי הגון, באגפים נפרדים לגמרי. כמו כל הילדים התיצבה לארוחות במועדן, למדה בכיתת בית הספר שבמקום, והצטיינה בלימודיה, ובערב הלכה לישון באולם השינה הגדול, ומאחר שהיתה חדשה ניתן לה המקום הפחות טוב באולם, זה שהרעשים מבחוץ קרובים אליו ביותר.
בימי ראשון, כמו כל הילדות התייצבה בכנסיה לשיעורי יום ראשון, משמימים למדי, וחסרי כל משמעות למי שאלוהים הסב פניו ממנה.
